מכתבים למערכת 2.9.2014

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

מי מבשר מה

בתגובה על "גרוסמן בורח מבשורה" מאת
 ישראל הראל ("הארץ", 29.8)

מדור הזירה

ישראל הראל משחק בלשונו החריפה עם שם ספרו של דויד גרוסמן וטוען ש"גרוסמן בורח מבשורה", ונותן לקורא להבין שהוא — ישראל הראל — הוא המבשר. ומהי בשורתו של הראל? הוא טוען, "שחלק ניכר מאזרחי ישראל, בהם רבים שבעבר הושפעו מדעותיו (של גרוסמן), קץ ברטוריקה המייאשת, המצמיתה שאינה מובילה לשום מקום. תהליך התפכחות זה מסביר מדוע עצרות השמאל... דלות ממשתתפים וריקות מתוכן".

זו "בשורתו" של ישראל הראל, שזוקף את מצבנו לחובת "השגיאות הפטאליות של הסכם אוסלו". מעניין על אילו מחקרים מעמיקים מתבסס הראל בכותבו שעם ישראל "החל להתפכח" משטיפות המוח של גרוסמן ואנשי שמאל אחרים. אך אם להראל הזכות לקבוע "עובדות" מעין אלו, הרי גם לאנשים כמוני הזכות להכריז הכרזות: ההתפכחות, לידיעת הראל, היא בכך שהרוב בישראל כבר מבין שהכיבוש אינו מהווה רצועת ביטחון אלא מכשול ענק להשגת שלום ושקט, ויתרה מזאת — דבריו של גרוסמן, שמכונה על ידי הראל "נואם כיכרות", מחלחלים הרבה יותר עמוק בלב הישראלים מאשר דבריו של הראל.

הראל מאשים את גרוסמן שאינו מוציא "מבין שפתיו אפילו מלת תהייה אחת", אך לא מצאתי אף לא חצי מלת תהייה אצל הכותב המאשים.

יחזקאל כהן, ירושלים

שמאל שפוי שאינו מוותר

בתגובה על "שיעור מולדת" מאת רוגל אלפר ("הארץ", 31.8)

במאמרו מייצג הכותב קבוצה די קטנה אך גם די קולנית של אנשי שמאל, שהתייאשו מכל מה שקשור למדינה ומהרצון להפוך את המקום הזה למקום טוב יותר. יש לציין כי קולות אלו גברו בזמן הלחימה.

צריך לומר בקול ברור, שיש כאן שמאל ציוני שפוי שלא מוותר על המדינה ושעבורו דגל ישראל או ציונות הן לא מלים מחוץ ללקסיקון. אותו שמאל ימשיך לחתור לשלום עם השכנים שלנו יחד עם הידיעה שבהחלט ייתכן שלא ייכון שקט לעד גם לאחר שנגיע למצב של שתי מדינות. שמאל כזה עדיף על שמאל מיואש שמוותר בהינף יד על כל מה שנבנה כאן ב–66 שנות המדינה.

אלעזר דוידוביץ', קריית אתא

כאחד משוכני בועת תל אביב אני מזדהה עם רוב הדברים של רוגל אלפר במאמר, אולם מלה אחת חשובה היתה חסרה בו: אנטישמיות.

מנחם ברויאר, תל אביב

חולדות נוטשות גם אוניות שאינן שוקעות. רוגל אלפר התייאש ממאבק למען ישראל טובה יותר, וזאת זכותו. הצעה ידידותית: אתה רוצה ללכת מפה — לך. מהר.

פרופ' יהודה באואר, ירושלים

לפני מספר שבועות נשאל פרופ' שבח וייס בראיון לטלוויזיה בפולין, על מקומנו הבעייתי באזור: "אולי לא כדאי לכם להיות במזרח התיכון?" ותשובתו היתה: "אצלכם כבר היינו".

לאן יילך רוגל אלפר? נכון, אין ספק, לא הכל בסדר כאן, אבל זה הבית, ואולי צריך ללמד גם את "ההורים", שמשום מה שכחו שאנחנו רוצים להיות "ילדים מאושרים".

נילי שחור, שדה ורבורג

זה שהתייאש, וזה שלא

בתגובה על "הפנים האמיתיות של צה"ל" מאת גדעון לוי ועל "שיעור מולדת" מאת רוגל אלפר ("הארץ", 31.8)

שני המאמרים פורסמו זה מעל זה. גדעון לוי סופג בדרך כלל קיתונות רבים של איבה, אבל אחרי קריאת מאמרו של רוגל אלפר תקף אותי רצון עז דווקא לחבק את לוי.

אני מסכימה עם אלפר. ישראל אינה המדינה האידיאלית לאדם קוסמופוליטי, חילוני אדוק, בעל השקפת עולם אוניוורסלית, מעורה היטב בתרבות הגלובלית, ודובר אנגלית רהוטה, שיהדותו וישראליותו אינן מהוות חלק משמעותי מזהותו. עבורי, שגם האנגלית השגורה בפי לא רעה, יהדותי, ישראליותי והשפה העברית הן כולן מרכיבים משמעותיים בזהותי. ולכן לא נותר לי אלא לאחל לאלפר בהצלחה בהמשך הדרך, ולהמשיך לקרוא את מאמריו של גדעון לוי. פעמים רבות אני לא מסכימה עם מה שהוא כותב, ומאמר הטייסים שלו, למשל, הרתיח את דמי. אבל דווקא מאמרו האחרון, שכלל בעיקר עובדות שאזרחים ישראלים צריכים להתמודד אתן, מואר פתאום באור אחר מזה של אלפר. לוי אינו מתייאש (אני מקווה) מהניסיון לשכנע ומהתקווה שיהיה כאן פעם טוב יותר, ושאנשים כמוני, בעלי השקפה ליברלית והומניסטית, שזהותם קשורה לארץ הזאת ולמדינת ישראל בעבותות של אהבה, יוכלו לחיות כאן חיים טובים ושלמים, ושפעם יהיה כאן שלום.

מירי פרנקל, חיפה

היכולת להשפיע

בתגובה על "שיעור מולדת" מאת רוגל אלפר ("הארץ", 31.8) ועל "מדוע השמאל יפסיד" מאת יוסי נחושתן ("הארץ", 5.8)

בחודש שעבר פורסמו ב"הארץ" לפחות שני מאמרים שכותביהם החליטו לא לחיות יותר בישראל, בגלל חוסר היכולת להשפיע על המצב ולשנותו. אין לי דבר נגד אדם שהחליט "להרים ידיים" וללכת לחיות במקום אחר. זכותו. אבל יש לי טענה כבדה ל"הארץ" על פרסום "מאמרי ייאוש" כאלה, כי בכך הוא משדר לא רק ביטוי אלא גם אישור לייאוש מן הסיכוי שמשהו ישתנה פה. אילו כל העוזבים מהסיבות שמונה רוגל אלפר היו נשארים פה, אולי התמונה היתה שונה. נוכחותם היתה מוסיפה משקל וסיכוי ל"מחנה הליברלי".

עוזית זדרויביץ־שחורי, חיפה

  •  תמר חכם, שמכתב שלה התפרסם כאן אתמול ("הבשורה על פי גרוסמן"), מבקשת להבהיר כי בביטוי "עם חופשי מכבלים של כיפות" התכוונה ל"כיפות ברזל".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ