מכתבים למערכת 27.10.2014

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

הפסולת והמגזר הפרטי

בתגובה על "איזה כיף לנסוע ברכבת ישראל" מאת נחמיה שטרסלר ("הארץ", 17.10)

אני, המתנגד למדיניות ההפרטה, מודה ומתוודה שמאמריו של נחמיה שטרסלר בזכותה הולכים ומשנים את דעתי הנחרצת. החלטתי ביני לבין עצמי שאם שטרסלר יפתור למעני קושיה המציקה לי שנים רבות, אשקול ברצינות לשנות את דעתי באופן מוחלט וסופי. והקושיה פשוטה וברורה: מדוע רוב פסולת הבניין בארץ מוטלת על ידי חברות פרטיות ויחידים בשטחים הפתוחים ובאתרים לא חוקיים, ואילו כל האשפה הביתית, שאותה מפנים עובדי הרשויות המקומיות או חברות קבלניות שהן שוכרות, מגיעה לאתרים מורשים? הרי לפי התיאוריה המבריקה של שטרסלר המצב צריך להיות הפוך: החברות לפינוי פסולת הבניין, שאינן ממשלתיות, צריכות היו לגלות אחריות ומסירות ולהסיע את הפסולת לאתרים המורשים, ואילו עובדי הרשויות המקומיות, שהם כידוע נרפים, עצלים וחסרי אחריות, היו צריכים לשפוך את האשפה במגרש ריק בתוך היישוב או בקרבתו. הרי המשכורת תיכנס בזמן, כפי שכותב שטרסלר, ושום בירור לא ייערך.

ובנוגע לרכבת, לי מציקה יותר תקלה קבועה, ולא תקלה מקרית שאירעה לשטרסלר. בעוד הנוף הנשקף לעיני כשאני נוסע ברכבת אירופית הוא נוף מרהיב של אגמים, יערות, שדות נקיים ויישובים חמודים, הרי הנוף הנשקף מחלון הרכבת בארץ הוא של פסולת, סחי ומיאוס שנשפכו לצדי המסילה לאורך השנים.

שי קופליק, תל אביב

חינוך מקצועי חיוני

מדור הזירה

בתגובה על "הייתי מורה בבתי הספר המקצועיים. הם מיותרים" מאת מוטי בסוק (TheMarker, 23.10)

הייתי מורה באורט הנביאים יחד עם מוטי בסוק, אך להבדיל ממנו גם לימודי התיכוניים היו במגמת האלקטרוניקה באותו בית ספר. קביעתו שהחינוך המקצועי מיותר, זה כמו לומר — יחד עם ביקורת על צה"ל — שצה"ל מיותר. לא רק שהתעשייה ומערכות התחזוקה בחיים האזרחיים ובצה"ל משוועות לטכנאים מיומנים, הרי ברור שאין אפשרות לקיים מדינה על היי־טק ללא לואו־טק בצדו.

הרוב בכיתתי באורט היה אשכנזי ותלמידי פנימיית כרמית, שהגיעו מעיירות הפיתוח, הרוויחו רבות מצמצום הפער, לא מהנצחתו, ועשו חיל בהמשך הקריירה המקצועית שלהם. צה"ל סובל ממחסור בטכנאים רבים (ציוד הנדסי כבד, למשל) גם בגלל שלא ניתן יותר ללמוד כיום מקצועות מסוימים, וחבל. לגבי רמת הלימודים אזכיר כי לאחד מחברי לכיתה לא איפשרה הנהלת בית הספר לעלות לכיתה י"ב, אך לימים הוא הפך להיות דיקן הפקולטה להנדסת מכונות באוניברסיטת בן גוריון.

אני מציע לכל המלעיזים למיניהם (כולל שרי ממשלה) לראות מה קורה באירופה המערבית והמזרחית גם כיום, כשחלק נכבד מהייצור התעשייתי עבר לסין. תעודת ה"מייסטר" לבוגרי החינוך המקצועי באירופה מקבילה לתואר אקדמי, ובמיומנות המקצועית שלהם ניתן רק לקנא. החינוך המקצועי אינו פחחות וגם פחחות אינה זנות ויש לכבדה.

אני מאמין שגם מוטי בסוק וגם השר סילבן שלום לא היו רוצים שנצטרך לבקש את עזרת החמאס בתחזוקת המחרטות שלנו.

ערן אדומי, בית חרות

ריקוד מקסים עם מטאטא

בתגובה על "צהבת" מאת נעמי לבוב ("הארץ", 24.10) ועל "איש עירום מאוד" מאת ניב הדס ("הארץ", 17.20)

אני עוקבת אחרי הסדרה "איש חשוב מאוד", שבה יהודה לוי מצליח במשחקו המצוין לבטא את מצוקתו האישית בתחום התובעני של עולם הבידור. ניב הדס תקף את הפרק החמישי בסדרה, שבעיני היה פרק יפה להפליא, חכם, רגיש, מלא הומור ומשעשע, ובהתייחס לסצינות העירום — הן היו דיסקרטיות ואסתטיות מאוד.

כל תורות הטנטרה החדשות, ותורות אחרות הקמות חדשות לבקרים והמנסות ללמד אותנו איך ליהנות מסקס, משכיחות לעתים את הפשוט והזורם. בסצינת המיטה, בתזזיתיות של יהודה לוי, ובחוסר השקט שלו הנובע מכך שעליו להוכיח משהו למישהו ולא באמת ליהנות מהרגע ברוגע, הוא מצליח להכניס את רונה לחוסר מנוחה ובקשה מצדה להפסיק את מה שנראה לה כאקט שאינו מהנה אותה.

רונה (אלמה דישי) נגלית לעינינו בפרק זה כאשה שרגליה נטועות בקרקע: כשיש שיטפון, אפשר פשוט לאסוף את המים, לקחת אחריות ולא לקרוא לכל העולם וחברתו על מנת לפתור בעיה שאינה בעיה, והדבר מקרין גם עליו. הריקוד של יהודה עם המטאטא הוא מקסים, יצירתי ומלא שמחת חיים (כמו ילד מאושר), בפעם הראשונה מאז תחילת הסדרה ישנה הרגשה שהאיש מרגיש שהוא חי נטו.

ובנוגע לתמונות העירום החלקיות — איזה יופי של תמונות, אמנות צרופה, וחבל שהכותב לא הבין שזאת אינה פורנוגרפיה אלא אמנות.

מיה ילון, רמת־גן

ארבעת המפגינים נהרגו

בתגובה על "יהודי, אירי ואסיאתי בחולצה" מאת שחר אטואן ("הארץ", 24.10)

אם שחר אטואן היה בודק בגוגל את האירועים שקרו באוניברסיטת קנט באוהיו במאי 1970, הוא לא היה כותב שארבעה סטודנטים ביצעו טבח באוניברסיטה. הוא היה קורא שם שהם וחבריהם נורו על ידי כוחות פדרליים בזמן מחאת סטודנטים נגד המלחמה בווייטנאם. כדאי שיתנצל לפני מוקירי זיכרם וצדקת דרכם.

ניצה שמיר, שער הגולן

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ