הארץ

כובשי כנען בסופה

בתגובה על "מלחמת הדת של החילונים"
 מאת רם פרומן ("הארץ", 15.12)

אירוניה טראגי־קומית עולה מבין שורותיו של ד''ר רם פרומן, שלמעשה מאפיינת הרבה מהשיח על דת ופוליטיקה. האירוניה היא זו: לא עברו שני דורות מאז הנחילה הציונות המדינית החילונית את המיליטריזם, את פולחן הכוח ואת הלאומנות הנצית כחלק ממאבקה לנתק את החברה היהודית משורשיה הדתיים; והנה קמו תחת אבותיהם אנשים שטוענים להיות יורשיהם של הציונים החילונים ומאשימים את היהדות הדתית כאילו היא זו שיצרה את אותם אלילים אידיאולוגיים, שנוצרו והופעלו כנשק נגדה.

החלפת היהודי הפייסן בישראלי הכוחני נתפשה כחלק בלתי נפרד מהחלפת הגלותיות הדתית בעבריות החילונית. רק בסוף השבוע שעבר היטיב לתאר איתמר גרינולד מעל דפי מוסף "תרבות וספרות" כיצד הציונית החילונית היא שהעלתה באוב את סיפורי המלחמה של החשמונאים, שהמסורת הרבנית תמיד ניסתה להדחיק ("כל מי שאומר עתה, אני בא מבית חשמונאי, הריהו עבד", "הארץ", 12.12). היתה זו הציונית החילונית ש"שיקמה" את בר כוכבא וקישרה אותו (באופן דחוק) לל''ג בעומר, בעוד הטקסטים הדתיים מתארים אותו כבריון צמא־דם ובל''ג בעומר בכלל חגגו את מורשתו של רבי שמעון בר יוחאי. היה זה שאול טשרניחובסקי שביקש לסגוד ל'אל אלוהי כובשי כנען בסופה" בעוד הדתיים ("פגרי אנשים ורקב אדם" כלשונו) רצו "לאסור אותו ברצועות של תפילין". ערב מלחמת יום כיפור, עדיין התהדרה תעמולת הבחירות של מפלגת הממסד הציוני החילוני באחריותה למפעל ההתנחלויות.

דבריו של ד''ר פרומן, כאילו הממסד החילוני "נגרר" אחרי היהדות הדתית, הם שכתוב היסטורי שלא היה זר בדיסטופיה של ג'ורג' אורוול. נוח היה אילו יכולנו להאשים את הדת היהודית במופע האימים הלאומני שאנו עדים לו כיום. האמת נוחה פחות.

שמעון מר־סבר, ירושלים

ירדו מהפסים

בתגובה על "תלונה למשטרה על כרוזים
 בבית הספר של בתה של מנכ"לית
 בנק לאומי רוסק־עמינח" מאת
 יניב קובוביץ ("הארץ", 18.12)

בידיעה דווח על פיזור כרוזים מרושעים בבית הספר התיכון שבו לומדת בתה של מנכ"לית בנק לאומי, רקפת רוסק־עמינח. בכרוזים נכתב – "את לא אשמה שאמא שלך פושעת". מי שפיזר את הכרוזים בבית הספר הוא פושע.

הבת אינה קשורה לניהול הבנק ובוודאי חשה מבוכה בנוכחות חבריה מאזכור אמה. במשטרה חושדים שאת הכרוזים פיזרו "ארגוני מחאה שפועלים ברשת". לשום ארגון מחאה אין זכות לחדור לבית ספר ולפגוע בנערה תמימה. מישהו ירד לגמרי מהפסים ועל המשטרה לבלום את התופעה המכוערת ביד קשה. אחרת עוד נראה לצערנו תופעות אלימות יותר מפיזור כרוזים.

ליאת לבנת, מרצה במרכז
ל לימודים אקדמיים אור יהודה

יהדות כמדריך חברתי

מהי באמת האמונה באלוהים? האם אנו, היהודים, מוכרחים ללכת בצורה עיוורת אחרי מה שכתוב בתורה, או אחרי מה שאנחנו מבינים מהכתוב בה? אני אישית מאמינה בתורה; הרבה ממה שכתוב בה נוגע לאופן שבו החברה שלנו צריכה להתקיים.

"לא תנאף" — אל תבגוד, לא כי זה כתוב בתורה ונחשב לחטא, אלא אל תבגוד כי בכך תגרום עוול לאדם שאוהב אותך ואתה חשוב לו; תן כבוד לאדם באשר הוא אדם, מתוך הבנה שיש לו רגשות.

"לא תעשה לך פסל וכל תמונה" — אל תקריב את עצמך למשהו שאינו בעל רגשות, לחפץ, נתב את כוחותיך ואת מעשיך למען האדם אשר זקוק לך. אם כל אחד מאתנו יקדיש חלק ממשאביו האנושיים להיטיב עם בן אדם אחר, אנחנו נהיה חברה מאוחדת יותר וטובה יותר, שאכפת לה ממי שחי בתוכה.

"כבד את אביך את אמך" — כי הם אלה שהעניקו לנו הזדמנות לחוות את החיים בעולם הזה.

"זכור את יום השבת לקדשו" — אל תשנאו את האופן שבו המדינה שלנו שונה משאר העולם ומושתתת ברובה על היהדות, העריכו את ההזדמנות שיש לכם פה לפיתוח עצמי. אל תסעו בשבת, לא כי הדבר אסור לפי הדת, אלא כי לנו היהודים ניתנה הזדמנות להקדיש את יום השבת לעצמנו, למשפחתנו, לחברינו, ולנוח מכל ההתפתחות הטכנולוגית שמכתיבה לנו את אורח החיים.

אור שצוב, תל אביב

הומור שנון

מגוחך וחסר הומור להאשים את ציפי לבני בפגיעה אישית בבנימין נתניהו בתוכנית הסאטירה "מצב האומה". להיפך, היא הוכיחה יכולת שליפה מיידית כאשר הדפה בהומור שנון את הסתערות הצוות, ששאל אותה איך תתנהל הזוגיות שלה עם יצחק הרצוג במשק הבית. היא השיבה שהם ישתפו פעולה במטבח ובכביסה, ו"יחד גם יורידו את הזבל". מי שרואה במלה "זבל" השלכה לראש הממשלה מחפש עילה לקנטר אותה ורואה מהרהורי לבו.

גם המאשימים אותה בחוסר הגינות כלפי נתניהו, שכביכול נתן לה גיבוי בניהול המשא ומתן עם הפלסטינים, טועה ומטעה. הוא אכן מינה אותה לפעול למען הסדר מדיני, אך ברגע האחרון הכריז על בנייה מסיבית בשטחים, הצהרה שלא היה ספק שתהפוך את הקערה על פיה ותבטל כל סיכוי להסכמה על מה שכמעט הושג.

נגה מרון, רמת גן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ