אני לא שארלי

שאול צ'ריקובר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שאול צ'ריקובר

"שארלי הבדו" הוא עיתון שהפך את המאבק בדת, כל דת, ובאנשים מאמינים, באשר הם מאמינים, לפלטפורמה לעודד שנאת זרים בכלל ושנאת מוסלמים בפרט. עיתון שהתחבא מאחורי גלימת הסאטירה כדי ללעוג לאנשים מאמינים ולהפוך את סממני האמונה שלהם לחוכא ואטלולא. 

כשמציירים בצורה נלעגת על שער הגיליון מוסלמי בלבוש מסורתי אומר "מאה מלקות אם אתה לא מת מצחוק" (ראו צילום) ומכתירים את הקריקטורה בכותרת "השריעה השבועית", "בעריכתו של (הנביא) מוחמד", אז אני מתקומם כאילו אני מוסלמי, ואני אולי גדול האתאיסטים בשכונה שלי. וכש"הנביא מוחמד" בוכה ש"קשה להיות נאהב על ידי אידיוטים" אז אותי לא רק שזה לא מצחיק, אלא מעמיד אצלי בסימן שאלה גדול את שיקול דעתו של סטפן שרבונייה, עורך העיתון. אלא אם כן, כמובן, הוא הוביל אג'נדה פופוליסטית של רכיבה על גל האיסלאמופוביה של הימין הקיצוני באירופה, כדי למכור עוד כמה עותקים של העיתון. 

מדור הזירה

"שארלי הבדו" הוא לא עיתון של "חירות, שוויון ואחווה" שחרת את חופש הביטוי והאמת על דגלו, ומה שקרה במערכת העיתון לא היה התקפה על חופש הביטוי, או על הדמוקרטיה הצרפתית, או על העולם החופשי – אלא התקפה רצחנית של כאלה שחושבים שאלוהים לצדם על כאלה שחושבים שיש להם זכות להעליב וללעוג לכאלה שחושבים שיש אלוהים. 

שאול צ'ריקובר, שטוקהולם, שוודיה    

צילום: ללא קרדיט

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ