הארץ
הארץ

בועה מזרחית

בתגובה על "בועה אירופית לבנה" מאת
 מירב אלוש לברון ("הארץ", 18.5)

מדור הזירה

כמה שאלות בעקבות קריאת המאמר: מדוע לא מתארגנת עצומה אשר תתייחס לכיבוש והשפעותיו, שתובל על ידי מנהיגים מזרחים? האם יכול להיות שאחת הסיבות לכך היא שגם בעצומה הזאת יהיה אחוז המזרחים שיחתום קטן? האם ייתכן שאחת הסיבות למיעוט החותמים המזרחים היא הפסיביות והעמדה הקורבנית שמאפיינת רבים? האם לא הגיעה העת שאזרחים המגדירים את עצמם כמזרחים לא יסתפקו בעמדת הילד ב"בגדי המלך החדשים", שדי לו בזיהוי המלך כעירום, וינקטו עמדה אקטיבית של מאבק בתהליכים האלה?

דווקא המזרחים אמורים להבין את יחסי הזיקה בין הכיבוש לתהליכים של קיפוח ואפליה ומתוך כך להוביל מאבקים נגד המשך הכיבוש.

גבי בונויט, תל אביב

תפילה בכותל

בתגובה על "הממשלה ה–34 תושבע הערב; דיונים ליליים בין נתניהו לבכירי הליכוד על חלוקת התיקים" מאת יהונתן ליס 
("הארץ", 14.5)

בכתבה נכתב בין היתר, שח"כ מירי רגב הלכה להתפלל בכותל המערבי לפני פגישתה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהתקיימה קרוב לחצות הלילה ובה היתה עתידה לשמוע מה יהיה תפקידה בממשלה החדשה. אני מציע שרגב תמונה לשרת הגאולה, תכין את העם לבוא המשיח ותקבלו ב"כפיים".

יצחק אטשטיין, כפר נטר

הכרתי מירי רגב אחרת

בתגובה על המכתבים של רומה ורפאל פלק, "אנה נוליך את הבושה" ושל מיקי לפיד,
 "שרה נשכה כלב" ("הארץ", 19.5)

ה"עליהום" על מירי רגב מעורר תחושת אי נוחות רבה. כאשכנזי מוצהר (למען הגילוי הנאות, סבתי יבגניה רטנר־פרץ היתה ממוצא ספרדי) יכולתי להצטרף לתגובה המערבת דאגה כנה לעתיד התרבות עם רתיעה מסגנון ציבורי ראוותני, אלא שנחשפתי מקרוב לפן אחר בהתנהלות מירי רגב ואני חש צורך לשתף את הקוראים בניסיון זה.

נכחתי בכמה ישיבות של ועדת הפנים בראשותה והתרשמתי מאוד מדרך ניהול הישיבות, אשר שילב האזנה, סדר, אסרטיביות שקטה, התמקדות בעיקר ואי קניית "בולשיטים" מצדדים שונים. גם לא זכור לי שהקריירה שלה כצנזורית לוותה בגילויים מסמרי שיער. אני סבור גם, שרוב הקוראים אינם מודעים לדינמיקה הפנימית והמשמעותית במיוחד של עבודת הכנסת, שבה נוצרות בריתות חוצות קווים מפלגתיים לטובת קידום נושאים חיוניים, וברוח זו מינתה מירי רגב, יו"ר ועדת הפנים, את הפכה הפוליטי, דב חנין הקומוניסט, לראשות ועדת משנה חשובה במיוחד לבחינת המצב במפרץ חיפה, ונתנה גיבוי אמיץ לממצאיה. באופן דומה, רגע האור הנדיר בפיאסקו של אירוע השבעת הממשלה היה החיבוק החם והאמיתי שקיבלה גילה גמליאל מחברותיה מסיעות האופוזיציה דווקא.

מיכאל רטנר, חיפה

הומניסט אמיתי

בתגובה על "חזיר ביום כיפור" מאת
 אורי אבנרי ("הארץ", 13.5)

המאמר של אורי אבנרי — שלא נס ליחו, הקורא להניח כבר לחרדים לנפשם, הוא הוכחה למי שהיה לו ספק בכך שהכותב הוא הומניסט אמיתי. אמנם מעבר למסר הליברלי הנימוקים שלו פרקטיים לחלוטין, אך מה גדול ההבדל בינו לבין העיתונאים מבית משפחת לפיד. האב ובנו עשו קריירה פוליטית מפוארת (מבחינת המנדטים שהשיגו למפלגותיהם) על גבי הסתה ושנאה לחרדים לאורך שנים.

לעצם העניין, הגיע באמת הזמן שהחברה הישראלית תתבגר כבר ביחסה לחרדים. אפשר להכיל אותם כקבוצת אוכלוסייה ייחודית. הניחו להם לחיות את חייהם. צה"ל לא זקוק להם. לשוק העבודה יגיעו, כי אין להם ברירה. ובכלל, כפי שכותב אבנרי, רבים מילדיהם בסופו של דבר מצטרפים לחברה הכללית.

דן סגיר, ירושלים

היכרות בגובה העיניים

בעקבות "יוצאי אתיופיה דורשים מצה"ל להפסיק תוכניות ייחודיות להם" מאת
 נעה שפיגל וגילי כהן ("הארץ", 14.5)

לאחרונה עולה תביעת יוצאי אתיופיה להפסיק את בידולם והפרדתם, בין אם בצבא, בשכונות המגורים או כבר בגני הילדים. בעיני, אחת הבעיות בשילובם (ואולי גם אצל קהילות אחרות) היא בחוסר ההיכרות. רבים מאתנו לא חיים בשכנות עם יוצאי אתיופיה או עובדים עמם, דבר המנציח בורות וסטיגמות, בקרב שני הצדדים.

זכיתי לפני שלוש שנים להנחות קבוצה ראשונה ויחידה בארץ (במרכז קהילתי נווה ארזים בחולון), המשלבת זוגות צעירים, יוצאי אתיופיה וצברים ותיקים, שמטרתה היכרות וקירוב לבבות. כה פשוט ובסיסי. הרכב הקבוצה היה מאוזן: אותו מספר משתתפים מכל קבוצה ושתי מנחות, יוצאת אתיופיה ואני. העיקרון המנחה היה להכיר אלה את אלה, בגובה העיניים ומנקודת מוצא שווה והדדית. הקבוצה נפגשה אחת לשבועיים במשך שנה, המשתתפים התחברו, המחיצות נפלו, חברויות התפתחו. כולנו עברנו חוויה מכוננת, פותחת את הלב, וכל אחד מאתנו הפך לשגריר בסביבתו.

קבוצה בהרכב כזה אמורה להיות משוכפלת ברחבי הארץ, אולם משרד הקליטה לא ראה לנכון לקדם פרויקט כזה. לפי המסר שהועבר אלי, מטרת המשרד היא להשקיע בעולים, ולא בתושבים ותיקים.

אביגיל ברקוביץ, תל אביב

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ