כשהקיפוח הוא הנורמה

מיה עורב-הטל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מיה עורב-הטל

בתגובה על "איזה פשיזם?" מאת גדי טאוב ("הארץ", 3.1)

גדי טאוב מתפעל מאישור התקציב המיוחד לאוכלוסייה הערבית, ובכך חושף בלי משים את תפישת עולמו ואת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל: כשהעוולות והקיפוח הם הנורמה, לאורך שנים, השוויון והצדק — שני ערכים המעוגנים בחוק ואמורים להיות מובנים מאליהם — זוכים למאמר משבח ומהלל. עד כדי כך הוא מתרגש מהקצאת התקציבים, שהוא מאבחן את השמאל כמנותק מהמציאות: איך ייתכן, ש"ממשלת ישראל עשתה צעד גדול לקידום השוויון והדמוקרטיה", כדבריו, והשמאל, משבית שמחה שכמותו, נתון כל כולו ב"היסטריית עליית הפשיזם המדומה", זועק את "זעקות השבר 'פשיזם'"?

הערבים, לידיעת טאוב, הם אזרחי המדינה לכל דבר ועניין, ותיקון עוול היסטורי הוא חובה של המדינה ולא מחווה פילנתרופית שיש להעלות על נס. זאת ועוד: אין בצעד הזה, חשוב ככל שיהיה, לגמד ולהקהות את כל החדשות התפלצתיות שמייצרים לנו יום אחר יום הממשלה שלנו והעומד בראשה, מר "הערבים נעים בכמויות": סרטון "אם תרצו", צנזורת התרבות, שוויון נפש מול ההסתה נגד הנשיא ראובן ריבלין, האשמת כלל ערביי ישראל לאחר הפיגוע בתל אביב — וזאת רק רשימה חלקית, המתוספת לפניני העבר כגון "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים" ו"ביבי טוב ליהודים".

וכך, משלל הרעות החולות הפוקדות אותנו טאוב בוחר לעמת את התקציבים לערבים רק עם פסילת הספר של דורית רביניאן ועוד דוגמה או שתיים, רפות בעיניו, מבית מדרשו של נפתלי בנט. אין פלא אפוא, שהראייה הסלקטיבית של טאוב מובילה אותו גם לאבחן היסטריה — אצל השמאל, וגם לגזור סימטריה עם הימין — בדמות "מדורות השבטים המתלהמים הבוערות בשני הקצוות".

אז איפה הפשיזם, הוא שואל? כשמכחישים אותו במאמר כזה, הוא באמת לא קיים. מצד שני, אם שתי מדורות בוערות בשני הקצוות — אולי נחפש אותו בשמאל?

מיה עורב־הטל, ירושלים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ