אנדרטה נגד אנדרטה

דוד לגזיאל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דוד לגזיאל

השבוע חנך יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, במשכן הכנסת אנדרטה לציון הפינוי של ההתנחלויות מרצועת עזה בעת ההתנתקות לפני יותר מעשור. על פי הדיווחים, זו אינה האנדרטה היחידה המוצבת באופן קבע במשכן הכנסת. קדמו לה שתי אנדרטות: אחת לזכר השואה ואחת לזכר חללי מערכות ישראל.

אין בכוונתי לטעון, שהכאב של עקורי ההתנתקות איננו כן ואמיתי. אני משוכנע, שכאבם קשה ביותר. עם זאת ברור לכל בר דעת, שלא באמת אפשר להשוות את ההתנתקות להשמדת יהודי אירופה או לזכר חללי המלחמות. אבל גם על ההשוואה הזאת אפסח כאן, ואתמקד במעשה ההתנתקות עצמו ותוצאותיו.

מדור הזירה

להתנתקות היו השלכות רבות השנויות במחלוקת. היא איפשרה לחמאס להתחמש, לייבא עוד טילים לעזה, לפגוע קשה ביישובי הנגב המערבי ולאיים על מרכז הארץ, נכון? ובכן, לא בדיוק. לצערנו, זו תמונה חלקית מאוד. טילים היו ברצועה גם קודם לכן. פיגועים נבעו מן הרצועה גם קודם לכן, אם כי התרכזו ביישובי גוש קטיף ובמוצבי צה"ל. והאיומים על מרכז הארץ לא הגיעו בגלל העדר פעילות אזרחית (כלומר, התיישבות יהודית) ברצועת עזה, אלא בגלל העדר פעילות צבאית (ישראלית). אבל גם על כל אלה אפשר להתדיין ולהתפלפל בלי הפסקה. זה איננו החלק המהותי, כי הכשל הלוגי נמצא במספרים.

בסופו של דבר, יש דבר אחד שקשה לערער עליו. מספרית — ההתנתקות הצילה חיים. העובדה הפשוטה היא, שמספר ההרוגים בחמש השנים שקדמו לנסיגה גדול יותר עדיין ממספר ההרוגים בעשור שאחריה. במלים אחרות, ההתנתקות הצילה ממוות לא מעטים מחיילי צה"ל.

לכן, אם יו"ר הכנסת מעוניין להנציח בלב שלם את ההתנתקות ואת "האסון" שהפילה עלינו, בבקשה. אך המעט שהוא יכול לעשות זה להוריד את האנדרטה לזכר חללי צה"ל. כי יש משהו מבלבל מאוד בכך שבאנדרטה אחת אנו כואבים את מות חיילינו שנפלו למען המדינה, ובמקביל לכך מנציחים כאב על פעולות שהצילו חיים של חיילים אחרים.

דוד לגזיאל, תל אביב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ