בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 11.4.2016

34תגובות

הזכות לנוח ולישון בשקט

תחילה, אני מבקש להצטרף לדברי הגינוי הרבים להצהרות היהירות והגזעניות של ח"כ בצלאל סמוטריץ' ורעייתו. ההרמוניה הבין־עדתית והבין־גזעית הקיימת בבתי החולים הציבוריים בישראל הינה הישג אדיר למדינה; יש לגונן עליה מפני גזענים למיניהם.

אחים ואחיות, רופאים ורופאות, יהודים, כדרוזים וערבים, מטפלים בבתי החולים הציבוריים במקצועיות, במסירות ובהצלחה בחולים ובחולות מכל המגזרים, וטוב שכך.

אך לצערי, אני נאלץ להסכים ולהצטרף לדברי ח"כ סמוטריץ' בדבר ה"החפלות" הנערכות בחדרי האשפוז של בתי החולים הציבוריים. זכותו של כל מאושפז, בין אם הוא מאושפז לאחר ניתוח או חולה במחלה קשה, לנוח ולישון בשקט. זו לא רק זכותו — מנוחה טובה ושקטה היא אחד התנאים החשובים להחלמה.

על פי הניסיון רב־השנים של רעייתי (82) ושלי (96) בבתי חולים ציבוריים, ה"תרבות" של ביקורי חולים, הקיימת ונהוגה במגזרים שונים של החברה הישראלית, הופכת את חייהם של הפציינטים לגיהנום.

לבית החולים מגיעות משפחות שלמות בכל שעות היום והלילה, לפעמים יותר מעשרה יחדיו הממלאים את חדרי החולים הצפופים, מדברים ביניהם, כמנהגם, בקול רם ובטלפונים הסלולריים; קרה לנו אפילו שמבקרים התיישבו על קצה המיטה של אחד מאתנו. לעיתים, המבקרים אינם מסתפקים בהבאת דברי מאכל לקרוב משפחתם החולה, אלא עורכים סעודה משפחתית מלאה. קורה גם שמרוב מבקרים האחות אינה יכולה לטפל כראוי באחד הפציינטים.

אינני מתעלם מהצד היפה של אותה "תרבות" ומן המסורת של ביקורי חולים הקיימת במגזרים השונים. היא מבטאת אמפתיה ודאגה לבן משפחתם החולה, אך אין לה מקום והצדקה בבית חולים ציבורי. כנהוג במרבית הארצות בעולם, יש להגביל הן את מספר המבקרים (לשניים לכל היותר בו־בזמן) והן את זמני הביקור, תוך שמירה על שעות המנוחה.

זאב אשכולות, חיפה

לא בן אדם

בתגובה על "ח"כ סמוטריץ' קרא להפרדת ערביות ויהודיות בבתי חולים: 'הם האויב'" מאת עידו אפרתי ויהונתן ליס ("הארץ", 6.4)

בכתבה צוטט ח"כ בצלאל סמוטריץ' כך: "אני לא מכיר בן אדם אחד שייכנס לחדר ויישב לידו ערבי והוא יהיה שמח על זה".

לשיטתו של ח"כ סמוטריץ' כנראה שאינני בן אדם, משום שאני עשויה לשמוח כשאכנס לחדר ויישב לידי ערבי. נכון שלא אשמח לישיבה של כל ערבי לידי, בדיוק כפי שלא אתמלא שמחה לישיבה של כל יהודי על ידי. אך מה שברור לי, שישנם ערבים לא מעטים שהייתי שמחה לשבת לידם במידה רבה יותר מאשר לשבת ליד חבר הכנסת סמוטריץ'.

דיצה יצחקי, רמת השרון

15 בתי משפט עליונים

בתגובה על "את המכה הנחית זילברטל" מאת נעמי לויצקי ("הארץ", 7.4)

נעמי לויצקי כותבת כי "ימים קשים עוברים על בית המשפט העליון". האמת היא, שימים רעים עוברים על בית המשפט העליון. בבג"ץ 1125/16, שדן בעתירה למניעת החרמה והריסה של בית מגורים של מחבל בכפר קראות בני חסן שבמחוז סלפית, סיימה הנשיאה מרים נאור את התוספת לחוות דעתה (שבמיעוט) במלים: "אנו בית משפט ולא בית שופטים".

במשך השנים האחרונות רבתה בבית המשפט הקוטביות בצד הרצון הבלתי מאופק של שופטים להביע הסתייגויות, הערות ותוספות בלתי נחוצות לעניין ההכרעה. למי שעוקב אחר הפסיקה והתבטאויות שופטים בפורומים שונים, מתגלה תמונה שכיום יש לנו, למעשה, 15 בתי משפט עליונים — כמספר השופטים האמורים להרכיב את בית המשפט העליון. הדימוי הנוצר הוא שעוסקים שם ב"כיפוף ידיים".

האווירה, ולא העומס, היא שהכריעה, לעניות דעתי, את השופט צבי זילברטל והביאה אותו לפרישה. אם "העליונים" לא ישכילו לנהוג כפי שפעלו הראשונים, המצב ילך ויחמיר.

מצאתי לנכון להביא דברים אלה לזכרו של נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי ז"ל, שבעוד כשבועיים תיערך אזכרה במלאת חמש שנים לפטירתו.

יצחק מילנוב, ירושלים

על שלושה וארבעה

בתגובה על "הנצחה בשני נעלמים" מאת עופר אדרת ("הארץ", 8.4)

בהתייחסות למספר "שלושה" מוזכרים במאמר שלושה אתרים שבשמותיהם הונצחו שלושה. ובכן, יש לפחות עוד אחד, רביעי — קיבוץ עין השלושה בנגב המערבי, עוטף עזה, שנקרא על שם שלושה מחברי הגרעין המייסד של הקיבוץ שנפלו במלחמת השחרור: שניים עם נפילתו של קיבוץ ניצנים בידי המצרים, ושלישי במסגרת הפלמ"ח בקרב על משמר הנגב.

עין השלושה עלה להתיישבות במחצית השנייה של שנת 1950, בשלב הראשון בקיבוץ הנטוש נווה יאיר של חברי לח"י, שנקרא על שם מנהיג המחתרת אברהם שטרן, "יאיר" (אגב, יצחק שמיר היה חבר בו). בשלב ההתיישבות הסופי עבר הקיבוץ, מסיבות אסטרטגיות־ביטחוניות, לגבעה קרובה, גבעה 112, וכאן הוא יושב גם היום.

אריאל קרמסקי, עין השלושה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו