ומאום לא אלמד גם הפעם

דובי ברק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
דובי ברק

בתגובה על "הלריק יעבור ליל הזעם?" מאת ישראל הראל ("הארץ", 6.5) ועל "מפרה את כללי הטקס" מאת קרני עם־עד ("הארץ", 26.4)

במאמר זה מבקש ישראל הראל לנגח את הביקורות על טקסי יום השואה והמסעות לפולין. עיקר דבריו מכוון נגד ד"ר ענת ליבנה, מנכ"לית בית לוחמי הגטאות, שקראה לבחון את הטקסים המקובלים, כולל הטקס בלוחמי הגטאות, וגם הציעה לבטל את "מצעד החיים". אביא קטע מדבריה: "אני מרגישה... שעודף הטקסיות בשנים האחרונות יצר אצל הנוכחים בעצרת תחושה שנאסר עלינו לחשוב על השואה ולקחיה ממקום ביקורתי. לצערי, הטקסים נהפכו לתחליפים לדברים האמיתיים שאנחנו צריכים לעשות בהקשר לזיכרון ולנרטיב של השואה"; והדברים האמיתיים, לדבריה, הם דיון ולמידת לקחים, דבר שאין אפשרות לעשות בטקס.

בסוף המאמר מצטט הראל את שורות הסיום של השיר "נדר" של אברהם שלונסקי: "קונם, אם לריק יעבור ליל הזעם/ קונם אם לבוקר אחזור לסורי/ ומאום לא אלמד גם הפעם". שלונסקי מבקש בשירו שאנחנו נפיק לקחים, שנלמד משהו מניסיון השואה, משהו שישנה אותנו, את התנהגותנו, בדומה לסיומת של "נזכור" של אבא קובנר, "עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם".

זה בדיוק מה שאומרת ד"ר ליבנה: ללמוד, לבחון משמעויות ולהפיק לקחים לגבי ההתנהגות של עצמנו. את זה לא עושים בטקס (אף שיש לו חשיבות בפני עצמו) ובוודאי לא במצעד דגלים במדינה אחרת ("מצעד החיים"). הראל כותב: "צוואת הנספים לנקמה ולהקמת צבא יהודי חזק, נחוש — אך כזה שחייליו לעולם לא יאבדו צלם אנוש". עניין הנקמה, כמובן, יורד מהפרק בשל מרחק הזמן, אולם "חיילים שאינם מאבדים צלם אנוש" הוא עניין אקטואלי מאוד, שגודש של פתוס בטקסים ומצעד של המוני בני נוער בארץ זרה אינם מקדמים.

דובי ברק, ירושלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ