בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 10.7.2016

תגובות

האומץ של יוני נתניהו

בתגובה על "מבצע יצחק" מאת אמיר אורן
 ועל "תנו לו לנוח בשלום על משכבו" מאת אמיר עופר ("הארץ", 1.7)

איך מרשה לעצמו אמיר אורן לכתוב, שגורם ההפתעה שובש בגלל הירי של יוני נתניהו, ולא להזכיר את משתיק הקול שהיה לו ואת הירי שבא מהלנדרובר השני והוא שעורר את המהומה? חלק נכבד ממשתתפי המבצע חושבים שהיה צריך לירות, גם ללא משתיק קול. במודלים תורגלה אפשרות כזאת.

האם זה הוגן להלל (בצדק) את האחריות שיצחק רבין לקח מבלי להזכיר במלה את האחריות שיוני לקח, מבלי לציין שהוא ולא אחר, בדרג היותר נמוך, אמר "זה אפשרי"? לא להבין שגם בלי בנימין נתניהו (והיותו ראש ממשלה) זה היה נהפך למיתוס — בגלל אופי המבצע ומות המפקד שלו (ששמו הלך לפניו בצבא ונחשב למפקד מצטיין, בעל עיטור המופת על תפקודו במלחמת יום כיפור) — זה חוסר הבנה בהיסטוריה ובאנושיות. אמיר אורן נותן דוגמאות של מפקדים נערצים שלא נקרא על שמם מבצע, אבל אף מבצע לא היה כזה — זה היה חד־פעמי בהיסטוריה הישראלית והעולמית.

הספר שיוצאי היחידה הוציאו לאור (בלי התערבות משפחת נתניהו) מקעקע את הגרסה של מוקי בצר ומעיד שהוא, שהיה מפקד הכוח הפורץ (אחרי שיוני נפגע) — לא פרץ, כי הוא לא מצא את הדלת וכי החליף מחסנית. אף אחד לא לוקח ממנו לא את האומץ ולא את שותפותו בתכנון. אבל אמיר אורן שוכח עובדות ומחסיר פרטים לטובת מציאות מדומיינת שמשרתת את ניגוחיו בבנימין נתניהו. גם יוני היה שם ובגדול: בתכנון, בהשתתפות, באומץ ועיקר העיקרים — וזה האומץ האמיתי — בלקיחת אחריות, לבדו, על משהו שיכול להיגמר רע מאוד.

אמיר עופר, הפורץ הראשון לטרמינל, מספק במאמרו עדות ממקור ראשון — ולא "מטעם". הוא פשוט אדם אמיץ וישר שמספק גרסה שאמיר אורן לא מצטט. לו לפחות היה אורן כותב שיש גם גרסה אחרת. אני מצטרפת לקריאה בסוף דבריו של עופר: "תנו לו לנוח על משכבו בשלום. זה מגיע לו". זה מאוד מגיע ליוני ובמיוחד אחרי ששילם במחיר הכי כבד — חייו.

ברוריה שקד־אוקון, רמת השרון

חינוך לעבודה

בתגובה על "ליישם חינוך דואלי: גם עיוני
 וגם מקצועי" מאת סטף ורטהיימר 
(TheMarker, 7.7)

יצרנות ויצירתיות הינן ערכים חשובים לאין ערוך בבואנו לבחון את עולם העבודה והקריירה. הייתי מוסיפה לערכים אלה, ולחינוך הדואלי שסטף ורטהיימר מציע, את הערך המוסף של חינוך לעבודה ולקידום עצמי באמצעותה. אני מתכוונת לכך, שרבים מבני הנוער שאינם מצליחים להישאר במערכת החינוך העיונית ונושרים ממנה באים מבתים וממשפחות שהיסטוריית התעסוקה של ההורים אינה מהווה מודל לקידום אישי ולהצלחה. לכן, נערים ונערות אלה, שמגיעים לעולם העבודה עם מעט מאוד כישורי תעסוקה וחזון תעסוקתי, לא יצליחו להיחלץ ממעגל הקסמים של עתידם הצפוי מראש.

אני מסכימה מאוד להצעות החשובות ולמודל שוורטהיימר מציע, בתנאי שיכללו כבר מחטיבת הביניים לימודים והכשרה לתעסוקה והכנה לעולם העבודה והקריירה — כישורי חיים המקדמים את האני התעסוקתי ומגבשים אצל אותם נערים ונערות עמוד שדרה ברור שמכין אותם לעולם התעסוקתי, שמתחיל כבר בבחירת המקצוע בצבא.

דבורה בלום, חיפה

סבל אינו ברכה

לאחר שנחשף מסע האימים שעוברים בעלי החיים בהבאתם ארצה, משרד החקלאות חייב להציב פקחים לאורך כל מסלול היבוא. לא ייתכן שנשב לאכול ארוחה טובה ונעלים עין מן הייסורים שהחיות עוברות בדרך. אני מעיד על עצמי שאני דתי ממוצע ומעלה ואוכל בשר, ואני אומר שלא משנה בכמה ברכות נתבל את הבשר והאוכל שלנו: אם החיות עוברות סבל וייסורים, הבשר הוא קללה ולא ברכה.

גדעון בן יעקב, רעננה

נזכר שהוא ישראלי

בתגובה על "ביי, רנה" מאת רוגל אלפר ("הארץ", 6.7)

אני לא מאמין למלה ממה שכתב רוגל אלפר על התשדיר של משרד התפוצות. הוא פונה אל "רנה מסאו פאולו" המופיעה בתשדיר וכותב: "העתיד המשותף שלי הוא עם ישראלים ממוצא מוסלמי ויהודי". קודם כל, מעניין לקרוא עד כמה הוא מחובר למציאות הישראלית וכמה סולידריות (שלא לומר שייכות) יש לו לישראל, אחרי שכתב לא פעם ולא פעמיים כמה מתחשק לו לעזוב את הארץ ולהתנתק מזהותו הישראלית. פתאום נזכר שהוא ישראלי ושזאת המדינה שהוא רואה בה את עתידו?

לא בטוח שהמוסלמים והיהודים ירצו לחלוק עם אלפר עתיד משותף, ועם יד על הלב, האם הוא באמת רואה ממטר אנשים שמגדירים את עצמם מוסלמים או יהודים? לאחר מה שכתב על תושבי הפריפריה ("נמאס לי להיות מטומטם", "הארץ", 26.6), קשה לי להאמין שהוא חולק עתיד משותף עם מישהו שגר יותר מקילומטר מרחוב שינקין בתל אביב. היה נעים לקרוא את דבריו, אבל לא ממש משכנע. אולי כדאי לו להיפגש פעם עם האנשים שהוא חושב שהוא חולק אתם עתיד משותף, גם אם הם מדברים ערבית, הולכים לבית כנסת או מצביעים ביבי. אחרת, הוא מנותק מהמציאות הישראלית בדיוק כמו רנה. ביי.

בנימין רוזנדל, תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו