ארץ הלכלוך הבלתי קדוש

אשר בן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אשר בן

להיות מדריך תיירים בישראל זו לפעמים חוויה לא מאוד נעימה וקורה לא פעם שאתה נקרע בין המחויבות הפטריוטית לייצג את ישראל היפה והצודקת, לבין התמודדות עם המציאות המכוערת באתריה השונים וההתנהגות הבוטה והאלימה של הישראלי המצוי בכבישים, בחופי הים ובמקומות שונים. השבת הזדמן לי לארח זוג תיירים מארצות הברית (יהודי אוהב ישראל ותורם נכבד ליחידות העילית בצה"ל) וידידה נוצרייה מהונגריה, שזה לה הביקור הראשון בישראל. הם ביקשו לראות את אתרי הנצרות בגליל והתמקדנו בנצרת וסביבתה.

עלינו להר הקפיצה (מצפה מרשים מהיפים בארץ) דרך אתר פסולת מזוויע, לכלוך לאורך כל הדרך וביוב (רפש נוזלי) שזורם במורד הרחוב בסמטאות של מבנים לא גמורים, צמחי מעזבה וקוצים עד למרומי ההר. לשאלתם מהו המבנה המרשים והמוזנח שנראה כאמפיתיאטרון, ציינתי שזהו מקהל שנבנה במיוחד לביקורו של האפיפיור בשנת 2000, אלא שהמקום נטוש, מוזנח ולפתחו ערימות פסולת בניין ורהיטים שבורים. באתר עצמו לכלוך, בקבוקים שבורים ושקיות מתעופפות עד למרומי המצוק. אלה שמעזים לעמוד על שפת המצוק רואים כיעור אמיתי של לכלוך למרגלותיו, ולמרות נוף עוצר נשימה, מאפיל הכיעור על החוויה ואני מתרחק משם במהירות.

ועידת יהדות, ישראל והעולם: מתיקון שבועות לתיקון עולם

לכנסיית הבשורה מגיעים דרך רחוב מוסכים רווי שמן שחור וצפיפות, נהגים צופרים, איש הישר בעיניו יעשה, פקקים, פחים פעורי פתחים מעלים צחנה, ואנחנו מדלגים בין המדמנות לקיוסק הראשון לקנות מים. פנייתו של האורח באנגלית לרכוש שלושה בקבוקי מים מפקיעה את המחיר והמוכר אינו מהסס לבקש 12 שקל תמורת כל בקבוק קטן. ההליכה בסמטאות השוק לכיוון כנסיית המעיין סבירה, אך במורד הרחוב שוב לכלוך ופחי הצפרדע הירוקים שוב גדושים ומעלים ריחות לא נעימים. המדרכות צרות והנהגים חסרי סבלנות להולכי רגל וצופרים בלי הפסקה. על מראות חופי הכנרת בשבת וטבריה הגוועת עמה לא אפרט מחמת הבושה. התחושה היתה שישראל מזלזלת באתרים אלה ובחשיבותם ואף בזה להם בהתייחסותה.

אשר בן, דבורה

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ