מכתבים למערכת 10.11.2016

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

ההיספאנים נעים

כמי ששהה כמה שנים בארצות הברית, אני יכול "להרגיע" את הסוקרים והפרשנים המופתעים. הסיבה לניצחון של דונלד טראמפ היתה פשוט "ההיספאנים נעים בהמוניהם לקלפיות". ההתגייסות המסיבית של המיעוטים להצבעה לפני יום הבחירות האחרון לחצה חזק על כפתור הגזענות הטמון באמריקאים (כמו בכל המין האנושי) וגייסה או העבירה מצביעים לבנים רבים לקרב מאסף. אצלנו זה קרה בשעות הספורות לפני תום יום הבחירות, ואצלם זה הופץ בריש־גלי והתגבש לנוכח הנהירה בימי ההצבעה האחרונים.

מדור הזירה

וקצת נחמה — טראמפ לא יהיה תיאטרלי יותר וסנילי מרונלד רייגן ולא שוטה יותר ומסוכן מג'ורג' בוש הבן. עברנו אותם ונעבור גם את זה.

עמרם זהבי, הדר־עם

מה שרואים מכאן

אני מבקש שיסבירו לי, מה לא יכלו להגיד לנו כל עשרות הנציגים של התקשורת הישראלית שנסעו לארצות הברית, לו היו נשארים בבית וצופים בכלי תקשורת אמריקאיים.

נראה לי, ששום דבר. סתם נהנו מהטיול, אני מקווה.

דוד פינקלמן, אור יהודה

מבחן הדמעה והעניבה

בניגוד לקהל המודאג והדואב שהגיע לעצרת המאולתרת לזכר יצחק רבין, הרי את המופע של מארגני האירוע — ראשי האופוזיציה — אפשר להגדיר כמרגיז. הקריאה ש"הרצח כן היה רצח פוליטי", מתוך הקפדה לא להזכיר גורמי ימין ורבנים שפעלו ברקע, נשמעה חיוורת, אך ההכרזה כי "תם פרק ממשלת אחדות" היתה טפלה, כי חשפה מה מעסיק את ראש האופוזיציה. ואין בושה. הדמעה הנרגשת של ציפי לבני בטקס עומדת ביחס ישר לחוסר פעילותה בעת האחרונה בזירה הפוליטית, משל קשה לה לצאת משטח המחיה שלה בצפון תל אביב ולהשמיע קול. הדמויות הללו מועלות בתפקידן להיות אופוזיציה לוחמת, ובכך מסייעות לדרדור הדמוקרטיה שלנו לאבדון.

מאידך גיסא, יכולה העצרת להיות נקודת מבחן אמיתית למאבק פוליטי חסר פשרות להחלפת השלטון לפני בוא פורענות. חלופות פעולה, כגון שיתוף פעולה כנגד הבטחה לקבל תפקידים ליד שולחן הממשלה, יכולות, אכן, להיות מתגמלות בטווח הקצר, אלא שאופוזיציה רפויה בטווח הארוך תגזור על נושאיה כליה בגלל אובדן אמון של בוחריה. שמעון פרס היה החלוץ של שיטה זו, שדבקה מאז במערכת.

ובמאמר מוסגר: בהתחשב בתובנות המלומדות של חבר הכנסת דוד ביטן ובבעיות השכחה התכופות של שולחיו, ראוי שבמוסד המכונה "מרכז רבין" ברמת אביב תוגדל — על פני קיר שלם — תמונת העומדים על המרפסת ההיא בכיכר ציון בליל ההסתה ההוא. כדי שכולם יזכרו מה הוא שם המשחק.

ד"ר גיל גורדון, הר אדר

האם כולם שקרנים?

צפיתי בתוכנית "עובדה" שהיתה מלאת חשיפות על הנעשה ב"אקווריום", כולל תיעוד בכתב ובעל פה. מלשכת ראש הממשלה שמענו תגובה ארוכה מאוד שהתמקדה באילנה דיין ובהבעת דעה על מעלליה, דירוגה בסולם השמאלנות, התבטאויותיה הקודמות, אישיותה ועוד (חסר לי בעצם ניתוח פסיכולוגי אמין). לא הבנתי את הרלוונטיות של הנאמר בתגובה זו לנושאים שהתוכנית דנה בהם, לא הבנתי למה אין בתגובה ולו התייחסות עניינית אחת לנושאים שהועלו.

ההיה או חלמתי חלום בלהות? האם מבין עובדי הלשכה העובדים שם כרגע יש מישהו שמסוגל להפריד בין הזהות הפוליטית וההיסטוריה האישית של "החושף" לבין גופם של הדברים הנאמרים? ואם יש כאן כלים שלובים — ועסקינן בקשר בין דברים שנאמרים לזהות אומרם — אולי כדאי להתעכב לרגע ולזהות "אומרים" נוספים בתוכנית מלבד אילנה דיין? התרשמתי, שהמרואיינים בתוכנית סווגו עד לא כבר כבעלי הזהות והנאמנות הנדרשות למלא את תפקידם בלשכה; האם כולם הפכו את עורם ונעשו שקרנים? בוגדים? מסכני שלומנו וביטחוננו?

למען הסר ספק, כל עובד בלשכה עובד בשכר שהאזרח מספק לו (ולא תורמים שזהותם ידועה ומשמעותית), וכך מתאפשרת ומתחייבת זכותו לדעת "מה קורה שם", איך מתנהלים שם וכיצד קובעים את עתיד ילדינו. יש הקוראים לזה שקיפות, שעם המהפכה הטכנולוגית נהפכה לדרישה קיומית.

מי ואיפה בעל האומץ האינטלקטואלי להישיר מבט ולומר לנו — אזרחים נאמנים למדינה — את האמת? מה אמת, מה שקר, מה תעמולה? ומדוע הסכימו כה רבים מנאמני הלשכה, בעלי עבר של שירות מזוהה ומרשים למען שלומנו וביטחוננו, לחשוף לפנינו את אשר חוו? האם זה מעיד על ליקויים במנגנון קבלת העובדים למנגנון, או שמא קרה להם משהו במשך עבודתם, בין קבלתם לתפקיד לבין הופעתם קבל עם ועדה בתוכנית?

דליה גנור, הרצליה

בתחקיר של "עובדה" על לשכת ראש הממשלה העיד ראש המוסד לשעבר מאיר דגן (ז"ל) על כך שראש הממשלה רצה לאפשר לאשתו להיות נוכחת בדיון בינו לבין דגן על נושא ביטחוני רגיש. לפי סעיף 117 לחוק העונשין, מסירת מידע מסווג על ידי עובד ציבור, שהגיע אליו מתוקף תפקידו, גם לאחר סיום תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלו, דינו עד שלוש שנות מאסר.

ד"ר שלמה אריאל, רמת גן

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ