בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 27.11.2016

תגובות

כפרת עוונות בכיתה ב'

בתגובה על "הילדים שלכם לומדים דת" מאת רם פרומן ("הארץ", 21.11)

קראתי את מאמרו של ד"ר רם פרומן ולא הופתעתי. כסבתא לנכדים הלומדים במערכת החינוך הממלכתי, אני מכירה מקרוב את הנקודות שמוזכרות במאמר. צריך רק לפתוח מקראה לכיתות א', ב' או ג' כדי לראות לאילו תכנים נחשפים הילדים בגילים אלה וזה "רק" במקצוע העברית.

כמחנכת ומורה בעלת 32 שנות ותק עסקתי גם בלימוד חגי ישראל. בבית הספר שעבדתי בו היתה תוכנית להוראת החגים, שבה התוודעו התלמידים למנהגי כל חג, למקורות מן התורה, לסידור, לאגדות חז"ל, לספרות ולשירה. בכל שנה, החל בכיתה א' ואילך, נוספו תכנים חדשים המתאימים לגיל הילדים, וכך עד כיתה ו'. מכאן, שגם לפני עידן נפתלי בנט ילדים סיימו את בית הספר היסודי כשברשותם ידע בסיסי על החגים, מקורם ומנהגיהם.

היום המקראה מוצפת בטקסטים אחרים: אגדות חז"ל שאין ולא כלום בינן לבין עולמם של ילדים בגיל 9–7, מושגים כמו יום הדין וכפרת עוונות לילדי כיתה ב' ואפשר להביא עוד דוגמאות. חלק מהילדים כלל אינם מבינים מה רוצים מהם, הלימוד אינו חווייתי והופך לטורח.

אני מתפלאה שעד היום לא קמה נציגות של הורים ויצאה נגד התוכניות הצצות חדשות לבקרים. האם הוראת חומר שאינו מתאים לגיל הילדים ולאורח חייהם חשובה פחות מהעלאת התשלום החודשי לצהרון? פקחו את העיניים, הורים יקרים. הקדישו לכך רק כמה דקות, פתחו את המקראות ותראו מה קורה. אני בטוחה שאם תעשו זאת, מכם תצא הקריאה לחזור להוראה שפויה והולמת של מסורת ישראל בזרם החינוך הממלכתי.

אורה ויטנברג, תל אביב

שתי חובות אצילות

בתגובה על "האם יהודי שהיה ביודנראט והציל חיים הוא גיבור?" מאת עופר אדרת ("הארץ", 18.11)

בעקבות הכתבה המאלפת על הפולמוס שעוררה ההצעה להרחיב את חוק "יד ושם" ולחייב את רשות הזיכרון לשואה ולגבורה לחלק אותות הוקרה גם ליהודים שהצילו יהודים בשואה, ולא רק לחסידי אומות העולם, אני מבקש להעיר: חוק זכרון השואה והגבורה — 1953 מטיל על "רשות הזיכרון יד ושם" מטלות שונות ומגוונות. בהן הוא מונה את החובה להנציח "גבורתם של חיילים יהודים בצבאות ושל לוחמי מחתרת ביישובים וביערות", "מסכת הגבורה של נצורי הגטאות ולוחמיהם שקמו והציתו אש המרד להצלת כבוד עמם", "מאבקם הנשגב והמתמיד על סף האבדון של המוני בית ישראל על דמותם האנושית ותרבותם היהודית". הסעיפים העוקבים של החוק מטילים על הרשות חובת הנצחה "למאמצי ההעפלה של הנוצרים, ולמסירותם ולגבורתם של אחים", ו"לחסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים". סעיף 4א קובע כי רשות הזיכרון תהיה רשאית להעניק לחסידי אומות העולם אזרחות־כבוד של ישראל, ואם הלכו לעולמם — אזרחות־זיכרון — לאות הוקרה על פועלם.

שתי החובות הן אצילות גם במהותן גם בשונותן, ואין האחת חיוורת לעומת חברתה, ואין האחרת משכיחה את הראשונה. החובה להנציח את חסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם כדי להציל את אחיהם הקרובים והרחוקים מוגדרת על ידי מידת ההוקרה של עם אחד לבני עם אחר. בעולם שצימצם באורח מעורר חלחלה את חובתו האנושית להושיע את חסר הישע מפני שחסר הישע הזה היה יהודי, מוענק אות ההוקרה לאדם שחירף את נפשו להיות אדם ומעלה אותו למופת לכל הצעירים והצעירות בכל עתיד, לעשות את המוטל עליהם כבני אדם בצומתי המוסר האנושי, ויש בו התחייבות שהעם היהודי יראה בכמותם חסידי אומות כל העולם בכל דור.

רשות הזיכרון מחויבת על פי חוק להנציח את גבורתם של יהודים מצילי יהודים באמצעים מחקריים, חינוכיים, פומביים. היא נקראת על ידי החוק להנחיל לדורות את ההערכה העמוקה לגבורה היהודית, לגבורת הרוח, לגבורת ההיחלצות להצלה הלכה למעשה. בצדה של חובה קדושה זאת היא מחויבת על פי חוק להוקיר הוקרה ייחודית את חסידי אומות העולם. שתי המחויבויות קרובות קרבה יתרה, אבל שונות במהותן, ושוני זה ראוי לשומרו לדורות במתכונתו.

יצחק מאיר, שגריר ישראל בדימוס,חבר מועצת יד ושם, כוכב יאיר

רופאים מומחים לתרופות

בתגובה על "השימוש במשככי כאבים ממכרים בישראל גדל פי 2.5 בתוך חמש שנים" מאת עידו אפרתי ("הארץ", 22.11)

ברצוני לברך את עידו אפרתי על הכתבה, ובהזדמנות זו לתקן אי־דיוק. אפרתי כותב על נייר עמדה שפורסם על ידי ההסתדרות הרפואית, כי "נוסח על ידי רופאי כאב, רופאי משפחה, פסיכיאטרים ורוקחים". רוקחים לא השתתפו בניסוח; הייתי הנציג של האיגוד הישראלי לפרמקולוגיה קלינית (בעבר הייתי יו"ר האיגוד בישראל), השתתפתי בקבוצות העבודה ושמי מופיע על נייר העמדה.

פרמקולוגיה קלינית היא מומחיות רפואית המוכרת על ידי משרד הבריאות. אנחנו רופאים מומחים בתחום התרופות, טיפול נכון בתרופות, מחקר בתרופות, בטיחות בתרופות. יש כמה מרכזים בארץ שאפשר להתמחות בהם במקצוע. המתמחה לומד כשלוש שנים לאחר ההתמחות הראשית שלו.

פרופ' נורברטו קריבוי, חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו