בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 17.1.2017

31תגובות

סולם ערכים

לאבא שלי יש סולם. ערכים. הנה כמה זיכרונות ילדות שצפים ועולים בימים אלה של סיגרים, שמפניה וגועל כללי:

אבא שלי היה בכיר במשלחת משרד הביטחון בניו־יורק. כשנזקק לחלק חילוף למכוניתו, שלח לו אחד הספקים את החלק ללא תמורה. אבא התעקש לשלם (25 דולר), ביקש קבלה ושמר אותה, אולי עד היום.

עדיין בארצות הברית. לחברת GOODYEAR היה צפלין שהיה חולף מדי פעם בשמי ניו־יורק לצורכי פרסומת. בכיר באותה חברה הציע לאבא להטיס את שלוש בנותיו באחת מטיסות אלה. אבא סירב. אנחנו לא סלחנו לו עד היום.

וזה כבר חזרה בארץ. נציג חברה גרמנית הביא לאבא שעון במתנה. אבא פנה אל היועץ המשפטי של משרד הביטחון וזה הורה לו למסור את השעון למחלקה המתאימה. לימים פנו מהמחלקה הנ"ל אל אבא ואמרו לו שהשעון עומד למכירה ולאבי זכות ראשונים. אבא קנה את השעון כדין, ונתן אותו מתנה לאחותי. יש להניח שגם במקרה זה שמורה אצלו הקבלה עד היום.

לחיים.

דנה בן נפתלי, כוכב יאיר

דיבורים למען המולדת

את הפטריוטיות שמפגינים שרים וחברי כנסת שאינם באים ללוויות של חיילים שנהרגו, ניתן לתמצת בכמה מלים מופלאות של המשורר הטורקי אורהן ולי קניק בשירו "למעל המולדת":

"מַה לֹּא עָשִׂינוּ לְמַעַן הַמּוֹלֶדֶת הַזֹּאת!

אָנוּ, אֲחָדִים מִבָּנֶיהָ, מַתְנוּ.

אָנוּ, אֲחֵרִים מִבָּנֶיהָ, נָשָׂאנוּ נְאוּמִים".

(תרגום: רמי סערי, מתוך ספרו "מְסָרִים מִלֹּאִכְפַּתְלִיסְטָן", הוצאת "כרמל", 2016).

אוריאל ישיב, תל אביב

כבודם של הגברים הערבים

בתגובה על "'לא פה, לא שם' הוא ייצוג נאמן של מציאות מדכאת" מאת ז'נאן בסול ("הארץ", 15.1)

ז'נאן בסול טוענת כי מצבן העגום של נשים בחברה הערבית נגרם עקב כך שגברים ערבים שכבודם נרמס על ידי ההגמוניה הישראלית מחפשים במי לשלוט על מנת לזכות בגבריותם מחדש.

האומנם? האם כבודם של הגברים הערבים השולטים, מדכאים, אונסים, מוכרים ורוצחים נשים בסומליה, ירדן, מצרים, צרפת או גרמניה, נרמס אף הוא על ידי ההגמוניה הישראלית? האם אין זה דבר הטבוע בחברה הערבית ובמיוחד המוסלמית?

דבר לא ישתנה עד שלא יהיו הכרה וטיפול בכך שתופעות אלו קיימות ללא כל קשר לישראל או להגמוניה ישראלית.

אדריאן ארנסטר, הוד השרון

היו ימים ברחובות

בתור רחובותי לשעבר אני מרגיש חובה לעצמי לשתף את קוראי העיתון ובמיוחד את היועץ המשפטי לממשלה במידע חשוב ומהותי שיכול לסייע במאמציו הבלתי נדלים להצלת משפחת נתניהו מאימת הדין.

אני זוכר היטב ממרום גילי את החברות האמיצה בין בנימין נתניהו לארנון מילצ'ן; זה היה עוד לפני שביבי היה מבלה את זמנו עם החיילים הבריטים ברחובות ירושלים. מדי חופשה היה ביבי מגיע לבית משפחת מילצ'ן ומבלה את זמנו יחד עם ארנון בפרדסי המשפחה ובמשעולי המושבה.

זוהי ידידות מיוחדת במינה והיא משתרעת עוד מימי הילדות המופלאה של ביבי ועד היום הזה.

אני מוכן להעיד על כך ואני משוכנע שבכך אקל על ראש הממשלה לשכנע את הציבור שלא יהיה כלום.

ד"ר ישראל ברזלי, ירושלים

שרשרת הפיקוד אחראית

בתגובה על "לא בני אדם" מאת רוגל אלפר ("הארץ", 12.1)

זהו מאמר פוגעני, המתייג את חיילי חטיבת כפיר, כפי שהוצגו ב"מבט שני", כחיות אדם חסרי רגשות, ערכים ומוסר, הבוחרים להיות במציאות שבה הם פועלים יום יום, שעה שעה.

המאמר מתעלם מהיות הצבא הזרוע המבצעת של ממשלת ישראל, ומנתק בין החלטות הצמרת הפוליטית — חוסר פעולה עקבי לקראת פתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני ואף ליבוי השנאה והרחקת הפתרון — לבין פעולות הצבא בשטח.

באופן זה, המאמר רק משחק לידיה של ממשלת הימין כשהוא מתעלם מאחריותה להתנהגות החיילים, ומאחריותה למציאות ההזויה שבה נאלצים חיילים אלה לפעול.

המסגרת הצבאית מבטלת את הבחירה האישית, ודורשת מהחיילים להתמסר באופן טוטאלי למפקד שמעליהם. כאשר אנו עדים להתנהגות כזאת של חיילים, משמע שהמפקד לא בסדר, והמפקד של המפקד לא בסדר, והמפקד של המפקד של המפקד לא בסדר וכן הלאה. צמרת הפיקוד היא זו שצריכה לעמוד לביקורת. כמובן שחייבת להיות ביקורת כלפי התנהלותם של החיילים עצמם, אך כמו במקרה אלאור אזריה, מי שסופג את האש הם החיילים בלבד, ולא המפקדים.

החיילים הם בני אדם בגיל 18 הנמצאים בתחילת דרכם בחייהם, שהחליפו את הפלייסטיישן ברובה אמיתי שהורג, ומצופה מהם לאחר טירונות של כמה חודשים להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית של מלחמה מתמשכת, ואנחנו עומדים מהצד ומתפלאים כיצד הם יכולים להיות אכזריים כל כך, מנותקים רגשית כל כך.

ובכן, זו הדרך היחידה להתמודד עם טראומה מתמשכת חוזרת ונשנית של מעצרים ליליים של ילדים בני 14 שזרקו אבנים: ניתוק רגשי, דיסוציאציה, אלה מונחים פסיכולוגים ותיקים בעולם הטראומה הנפשית. זוהי רק הוכחה לאנושיותם. הדרך השנייה להתנגד למציאות כזאת היא לסרב לשרת ולשבת בכלא — מטראומה לטראומה.

אז הבה לא נקל על ממשלת הימין, ונאשים את החיילים. בכך נסיט את האש מהאחראים האמיתיים: שרי הממשלה וחברי הכנסת בעשרות השנים האחרונות. כי הם (החיילים והחיילות) אינם אשמים במציאות האומללה המתועדת בסרט, שכולנו, אזרחים ימניים ושמאלנים ואנשי מרכז, אחראים עליה. זוהי המציאות של כולנו.

תהילה קובץ', פריז, צרפת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו