בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מן הארכיון

לפחד יש הורים

בגרמניה הוא סופר מפורסם, במולדתו רק מעטים שמעו עליו. רפיק שאמי, יליד דמשק ובן המיעוט הארמי, חי בגלות יותר מ-25 שנים וכותב בגרמנית. ספריו כבר תורגמו ל-17 שפות, אבל ערבית אינה אחת מהן. לקראת הופעת ראשון ספריו בעברית נפגש שאמי לשיחה עם גולה פוליטי אחר שחי בגרמניה: חליל טועמה, יליד הכפר ראמה שבגליל

תגובות

(הכתבה פורסמה לראשונה ב-7.2.1997)

לפני שבועיים מתה אמו של רפיק שאמי. היא מתה בסוריה, ושם גם התקיימה הלווייתה. רפיק שאמי לא העז לנסוע להלוויה. הוא יודע על חברים רבים בשמאל המהפכני, שנעצרו על ידי שירותי הביטחון של משטר הבעת ונעלמו. הוא נולד בדמשק, ואחרי שגמר את בית הספר התיכון לימד שנה וחצי בכפר שג'רה ברמת הגולן, שתושביו נמלטו ובתיו נהרסו אחרי המלחמה ב-1967. ב-1970 נסע ללמוד כימיה באוניברסיטת היידלברג, ומאז הוא גולה בגרמניה. 

הדוקטור לכימיה רפיק שאמי עשה הסבה מקצועית והיום הוא סופר מפורסם בגרמניה. ספריו כבר תורגמו ל-17 שפות, ועכשיו מופיע אחד מהם, "חופן של כוכבים", בעברית, בהוצאת שוקן. אבל אף אחד מספריו עוד לא יצא לאור בערבית; קוראי "חופן של כוכבים" יבינו בוודאי למה. הרומאן כתוב כיומן של נער מתבגר, המעורב בפעילות חשאית: הוא משתתף בהפקת עיתון מחתרתי שמופץ בתוך גרביים חדשים המוצעים למכירה. האמת הבוקעת מתוך הגרביים מאיימת על השלטון, שפועל במרץ לחסל את האופוזיציה הטורדנית. זה רומאן על סוריה, אבל הביקורת מיועדת לפגוע בכל משטר ערבי. 

רפיק שאמי הוא שם העט שבחר, ומשמעותו חבר דמשקאי. הוא נולד לפני 50 שנה למשפחה ארמית שמוצאה מהעיירה ההררית מעלולא, על גבול סוריה-לבנון. מיעוט נוצרי קטן זה שמר על שפתו הארמית במשך יותר מאלף שנות חיים בתוך רוב ערבי. אין זאת הארמית המוכרת מן ההגדה לפסח, אבל צלצולה דומה לעברית. שאמי סיפר פעם, שבשנות ה-50 נסעו הוריו לבקר קרובי משפחה בירדן, וכשהלכו ברחוב דיברו ביניהם בשפתם. עובר אורח שמע אותם והחליט שהם מרגלים ישראלים המדברים עברית. הוא הזעיק שוטר, והשניים נעצרו. למזלם התברר שהקצין בתחנת המשטרה בילה פעם חופשת קיץ במעלולא, וכך נחלצו מאי נעימות גדולה. 

רפיק שאמי
רות ליב

בימי לימודיו בגרמניה פגש שאמי גולה מזרח תיכוני אחר, מפגש שהוליד ידידות קרובה. זהו חליל טועמה, בן למשפחה נוצרית מכפר ראמה שבגליל. באמצע שנות ה-60 הצטרף טועמה לארגון הסוציאליסטי הישראלי, שהתפרסם אחר כך בשם ביטאונו "מצפן". הוא למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, שם היה מזכיר ועד הסטודנטים הערבים. הממשל הצבאי הגביל את תנועותיו, והתיר לו בצו לנסוע רק מכפרו לירושלים ובחזרה. במאי 1967, בתקופת ההמתנה למלחמה, היה טועמה אחד ממאות האזרחים הערבים שנעצרו "מטעמי ביטחון". הוא שוחרר אחרי 40 יום, וב-8 בינואר 68' נעצר שוב. כעבור שבוע דיווחו העיתונים שהסטודנט טועמה חשוד במתן מחסה לאחמד חליפה, שהוגדר "ממנהיגי ארגון טרור". 

טועמה הועמד למשפט בבית הדין הצבאי בלוד, שם התברר כי לתביעה לא היתה הוכחה כלשהי שחליפה עסק בפעילות טרוריסטית. חליפה נשפט שבועיים קודם לכן: הוא היה תושב הגדה המערבית וחבר בארגון לאומי פאן-ערבי, שכמה מחבריו יסדו בדצמבר 67' את החזית העממית לשחרור פלסטין. טועמה אירח אותו לכמה ימים בדירתו בירושלים, ועל כך נידון במארס 68' לתשעה חודשי מאסר. 

אחרי שחרורו מהכלא רצה טועמה להשלים את שנת לימודיו האחרונה, אבל רותק לביתו בצו מינהלי. במאי 69' ביקש רשות לצאת לחו"ל וקיבל אישור חד-פעמי לנסוע מכפרו לשדה התעופה בלוד. הוא טס לגרמניה, השתקע בפרנקפורט, ובשנים האחרונות הוא מתפרנס מתרגום ומכתיבת מאמרים לעיתונות, בעיקר על המזרח התיכון. בקיץ 95', אחרי הסכם אוסלו, קיבל חליל טועמה הבטחה שלא ייעצר ובא לביקור מולדת ראשון אחרי 26 שנים בגלות. 

מוסף "הארץ" הפגיש את שני הגולים לשיחה. 

חליל טועמה.

חליל טועמה: בישראל יוצא עכשיו התרגום העברי של ספרך "חופן של כוכבים". האם זהו הזמן המתאים? 

רפיק שאמי: אין זמן לא מתאים לספרות טובה. 

הספר טוב מאוד, לא רק לפי דעתי. הוא מצא חן בעיני קוראים רבים מתרבויות שונות. אם אינני טועה, הוא יצא לאור ב-17 שפות - 

נכון, וכעת מתרגמים אותו לשש שפות נוספות. 

אבל כשאני מדבר על זמן מתאים, אני מתכוון למתיחות השוררת עכשיו בין ישראל לסוריה, שעלולה להידרדר כל רגע לעימות צבאי. 

אני חושב שפרסום הספר לא תלוי בהחלטתה או בהסכמתה של הממשלה בישראל, וזה
משמח אותי. הספר דן בשנות החמישים והשישים בדמשק, הוא יצא לאור בגרמניה בשנת 1987. 

אתה חושב שספר כזה יכול להביא לשינוי בדעת הקהל הישראלית, אולי ליצור אווירה יותר נוחה לתחילת תהליך שלום על בסיס "שלום תמורת שטחים"? הרי הממשלה הנוכחית רוצה קודם כל שטחים, עם או בלי שלום. 

אני לא משתייך לסגל דיפלומטי כלשהו. אולי יתרום הספר הזה לניפוץ תדמית מכוערת שקיימת בישראל על האנשים בסוריה. ליותר מזה אני לא מקווה, הספרות לא מסוגלת - וזה גם לא תפקידה - להביא לשינויים שהפוליטיקה לא יכולה לחולל. אמרתי "אולי", כי רוב האנשים המהווים את מה שנקרא "דעת קהל" במדינה מסוימת, לא קוראים סיפורים או ספרים כמו אלה שאני כותב. לכן יש במלה "אולי" גם ספק וגם תקווה. 

לאיזו תדמית מכוערת אתה מתכוון? 

לערבים וליהודים יש זיכרון חזק וסלקטיווי בצורה חולנית, בהתייחסותם איש  לרעהו. הם לא מתייחסים לאדם מוחשי וספציפי, למעשיו או לדבריו, אלא לזיכרונות מימי קדם. אלה זיכרונות מפורטים בצורה מפחידה. מאחר שמדובר בזיכרונות, אין מקום לשום התחשבות בהווה. הסורי מצטייר בעיני רוב הישראלים כמפלצת השואפת אך ורק להרוס את ישראל ולהרוג את תינוקותיה. 

תדמית דומה, של הישראלי, נמצאת גם בתודעתו של העם הסורי. בזיכרון כזה הרי לא נשאר מקום לדברים כגון אינפלציה, אבטלה, זיהום הסביבה, חשש מפני העתיד ובעיות אחרות שאינן מבדילות בין יהודי לערבי. תדמיות כאלה המשתלטות על התודעה קשה מאוד להרוס. הבעיה נעוצה בכך, שהחובה האנושית הראשונה של הספרות היא לנתץ תדמית כזאת. 

קשה לנתץ אותה משום שהיא מבוססת לא על חוויות וזיכרונות אישיים, אלא על 
זיכרון קולקטיבי, שאותו מחזקים אמצעי התקשורת, מערכת החינוך, וכמובן 
הפוליטיקאים. אבל אני רוצה לחזור אל השאלה השנייה שלי: "חופן של כוכבים" 
זכה בהצלחה בינלאומית; הספר זכה במספר גדול של פרסים, יותר מכל ספר אחר 
שנדפס בגרמנית מאז שנוסדה גרמניה הפדרלית; עכשיו אפשר לקרוא אותו אפילו 
בעברית וטרם עלה בדעתו של מו"ל ערבי להוציאו לאור בערבית. איך זה משפיע 
עליך? 

בתור סופר אני אחראי אך ורק למה שאני כותב, ולא לחוגים או לגופים שמתירים או אוסרים ברחבי העולם. נגד הסופרים הגולים מתנהלת לרוב מלחמה בארצות מוצאם, וזה לא חדש. ג'ובראן חליל ג'ובראן לא זכה לאהבה יותר ממני. הסיבה נעוצה בכך, שעצם הכתיבה בגולה מהווה סטירת לחי לאזור כולו שממנו הוגלה ונודה הסופר. במקום לעורר גאווה שם, מסיתים כלביהם נגדו ומחשידים אותו, אבל השיירה מעולם לא הפסיקה לנוע קדימה רק בגלל נביחות הכלבים. אני מזדיין בסבלנות הנחוצה. מי יודע? אולי ייצאו ספרי בהונולולו, בחוף השנהב או בטורקיה, בטרם ייצאו בקהיר, למשל. 

אתה אורח כמעט קבוע של יריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט. האם אף מו"ל ערבי לא גילה עד כה עניין במה שאתה כותב? 

רבים מהם הביעו הערצה, בגלל ההצלחה של ספרי. אחדים מהם קוראים אנגלית ואפילו 
גרמנית, ולקחו עותקים בשתי השפות. כעבור שנים בא אחד מהם והתחיל לשבח אותי ואת יצירותי ולא רצה להפסיק. הייתי בטוח שהוא עומד להציע לי להוציא לאור את מה שכתבתי עד אז. ומה היה המשפט הראשון שיצא מפיו? 

שתשתתף במימון ותשלם תמורת התרגום? 

לא, לא, הלוואי. הוא אמר: "יצירותיך יפות מאוד, יחידות במינן, חדשניות, גאוניות, אבל אתה יודע שנצטרך להשמיט מהן הרבה, כדי לקבל את האישורים הנחוצים. תאמין לי, שזה בעל כורחי". 

ומה ענית? 

הצעתי לו לחפש מקצוע אחר, שבו הוא יוכל להוסיף, לדלל, לעקור ולשנות - כמו חקלאות, או בתפירה. לאמיתו של דבר, הבן-אדם לא היה רע - רק יותר גלוי-לב מעמיתיו. 

השפה היא גם מכשול. למה אתה לא מנסה להתגבר עליו על ידי כתיבה בערבית? הרי לפני 17 שנים יצא בביירות ספר מפרי עטך, שדן, לראשונה בערבית, באנרגיה הסולרית. 

ונגד האנרגיה הגרעינית. השפה לא מהווה מכשול לחוגים האחראים כאשר הם מחליטים מה מותר, או מה אסור. השוק הערבי גדוש ספרים רעים וטובים, שתורגמו מכל שפות תבל. החלטתי לכתוב בגרמנית כאשר התחלתי בתנאי הגלות לחפש לי מולדת, שאותה מצאתי בסופו של דבר בשפה הגרמנית. 

רעיון מצוין לנגח את המדינות הלאומיות: כל אחד שירצה לאמץ לו שפה חדשה, יקבל בעסקת-חבילה גם מולדת, אזרחות, דרכון וכל הזכויות. 

(רפיק צוחק, והשפם העבה שלו מתפרש מאוזן לאוזן:) את המולדת מצאתי מהר, אבל כל נאצי חדש או ותיק מזכיר לי, שהמדינה הזאת לא מסוגלת "לתת" לי מולדת. השפה היא רחבת ממדים, רחבה יותר מאשר הגיאוגרפיה. היא גם לא תבקש דרכון מאוהביה - בדיוק כמו התינוקות. 

למרות שכאשר היכרת את ה"מולדת" הזאת כבר לא היית תינוק. 

הייתי רק בגיל 25 כשלמדתי את המלה הגרמנית הראשונה. הלימוד היה כרוך בסבל רב. 

למרות שאתה יודע ערבית, ארמית, צרפתית ואנגלית? 

לא, לאו דווקא בגלל הצורך ללמוד שפה חמישית. זה היה סבל נפשי: ככל שהתעמקתי בשפה הגרמנית, התרחקתי באותה מידה מהמקור, מהשורשים של השפה הערבית. אבל כשאני רואה את ההתעלמות המוחלטת מהספרות שלי במדינות הערביות, אני מרגיש שמחה על החלטתי מלפני כעשרים שנה, לבחור בשפה הגרמנית כמולדתי הספרותית. תאר לעצמך את מידת העצב ועוגמת הנפש אילו התעקשתי לכתוב רק בערבית. 

בהחלט. אני גם מתאר לעצמי אותה מידה של דיכאון, אילו התפתית לכסף הרב והיית ממשיך, בתור דוקטור לכימיה, לעבוד בפיתוח מוצרים רפואיים חדשים. 
בימים ההם דיברנו על בחירתך, והרגשתי את השינוי החיובי האדיר שהתחולל 
אצלך, בהתנהגותך, בהבעת פניך, בגישתך הכללית, אפילו כשהיית עדיין רחוק 
מלהיות מפורסם ואהוד. פשוט נראית ונשמעת מרוצה ללא גבול. השאלה היא אם 
אתה עדיין מרוצה? שמעתי אותך הרבה פעמים באירועים ספרותיים, ונוצר אצלי 
הרושם שהמסר שלך לא מגיע לצד שממול - למעריציך. חלק גדול מהביקורת הסמויה על המצב הסוציו-פוליטי בחברות הערביות לא מגיע אל הקוראים/מאזינים. הם נהנים מה"בידור". האם אני יותר מדי רגיש או מגזים? 

הבחנתך מדויקת לפרטי פרטים. אבל זו מנת חלקם של רוב הסופרים. הם סובלים מכך, שרבים ממעריציהם ואפילו מהמבקרים הספרותיים, מגלים אי-הבנה למה שהם כותבים. אין זה נדיר, שבתום ערב ספרותי יבוא מישהו ופיו מלא שבחים לסיפור שיש בו מעצרים ורצח, ויאמר שהסיפור יפה. אחד המבקרים הידועים כתב על הרומאן האחרון שלי, "טיול בין לילה לבוקר", שהסיפור יפה הן מבחינת התוכן והן מבחינת הסגנון והשפה. אבל הסיפור מסתיים במותו של אדם בעיר ערבית דמיונית, מפני שהעז לספר בדיחה חצופה. מוצאים שזה "מותק" של סיפור. ואני לא רוצה להתייחס כאן למי שמקבל חשק - אחרי סיפורים כאלה - לערוך ביקור בסוריה, בתור תייר. 

ומה אתה מצפה מהקוראים הישראלים? 

אתה מפתיע אותי. אף פעם לא הייתי צריך לחשוב על כך לקראת הופעת תרגום לשפה כלשהי. טוב, אולי זה משום שהמצב בין סוריה לישראל מיוחד במינו. ובכן, הרשה לי לומר רק, שאני מקווה שרוב הקוראים יחבבו את גיבור הסיפור, את אמו ואת הדוד סלים, העגלון. אני מקווה שהם יבינו שמדובר כאן בסורים, כלומר בשכנים, שסובלים, פוחדים, חוששים, חולמים, מקללים ואוהבים לא רק אוכל טוב, אלא גם את בניהם ובנותיהם - בדיוק כמו הישראלים. מי יודע? אולי נתחיל להרוס את המבצרים הפסיכולוגיים שנבנו בתוך תוכנו לפני דורות, כי יבוא יום שבו לא תהיה להם שום תועלת, ובמקומם נתחיל לבנות גם בתוכנו את מבני העתיד שבהם לא יהיה מקום למונחים כגון אדונים, כנופיות, טרור וגזענות. 

אילו הייתי מאמין, הייתי עונה "אמן". אגב, מה שלומו של הדוד סלים? בשבילי הוא הגיבור הפיקח. 

(על פניו של רפיק מתרחב חיוך של שובב שאני מכיר כבר שנים רבות:) בן אדם כזה עשוי, אפילו חייב, להיות קיים, אחרת לא הייתי כותב עליו. 

למרות שמצאת מולדת בשפה הגרמנית, המולדת הגיאוגרפית - המקום שבו גדלת, 
ובו נטועים זיכרונותיך והוריך - עדיין תוססת בתוכך. פיסית אתה חי במולדת 
הספרותית-תרבותית, אבל בתודעתך חיה המולדת הגיאוגרפית הישנה, שממנה 
מגיעות אלינו בדרך כלל חדשות על תמורות שליליות בכל התחומים. האם זה 
עדיין משפיע עליך, ואם כן - איך? 

נתחיל באיך - נדודי-שינה, תוגה ולפעמים בושה. אני מתבייש בשני הצדדים - יהודים וערבים. שניהם נחשבים עמים ותיקים, שאמורים להיחשב בוגרים, אבל מתנהגים, לצערי, כבני טיפש-עשרה. במקום לשבת בצוותא כדי לחפש פתרון בר-קיימא וצודק לכל הצדדים בקונפליקט - מתוך פרגמטיות גרידא, אם נעזוב את המניעים ההומניים - אנחנו מידרדרים לרמה של יבואנים וצרכנים טיפשים של נשק. זוהי טיפשות, מפני ששום צד לא יצליח לנחול ניצחון "נקי" על יריבו, מבלי שיביא לחורבן ביתו שלו. האם עובדה כזאת לא מספיקה כדי לחוש בושה? נכון שהשלום אטי, יקר ומריר, אבל בסופו של דבר הוא הפתרון המהיר ביותר, הטוב ביותר, ובראש ובראשונה הזול ביותר. 

מה קרה, הצטרפת למקהלת האופטימיסטים שנכנסים לאקסטזה למראה ידי ישראלים נוגעות בידי ערבים או פלסטינים, ומסיקים מכך שמזה ייוולד שלום-קבע? לא הכרתי אותך בתור נאיבי. 

תן לי להשתמש במשל של הסופר אמיל חביבי, שאני אוהב: אני פסימיסט שהפסימיות שלו מצליפה בו, וזה דוחף אותי לעשות הכל בכדי שתתאפשר לידת האופטימיות. 

נחזור לרגע אל המציאות היומיומית שלנו - אל החיים בגולה. מה מציק לזר כמוך, 
שהוא סופר מצליח וידוע, שתפס את המקום הרביעי ברשימת הסופרים המועדפים בסקר שנערך בגרמניה? 

אחרי כל מעשה פשע נגד מיעוטים פה אני מרגיש אותו פחד, כמו כל זר אחר. אם ארשה לעצמי להכליל, אפשר לומר, שבניגוד לעמים אחרים, כמו הבריטים, האמריקאים, צרפתים, הערבים וגם היהודים, אין לגרמנים ניסיון היסטורי של חיים משותפים עם עמים זרים, תרבויות זרות או עם מיעוטים. הזר היה או עבד עשוק תחת כיבוש גרמני, או אדון מדכא בגרמניה כבושה. קל יותר לגרמני - ואני עדיין בהכללות - להשלים עם ערבי הזוחל לפניו במסכנות, כי זה מאשר את הקריקטורה של הערבי שהוא בעצמו צייר. ראיתי במו עיני משכילים גרמנים רבים כאלה, שמלווים את הערבים "שלהם" בדיוק כמו שהוריהם ליוו את עבדיהם או את קופיהם. אמצעי התקשורת פה הם עדיין אנטישמיים. אבל אחרי הפשע של חיסול שישה מיליון יהודים, תופסים המונחים "ערבי" ו"איסלאם" את המקום של "יהודי" ו"יהדות". אלו שתי תופעות תאומות, אבל על הצורה החדשה של אנטישמיות אין עונש, כי החוק לא אוסר אותה. 

ב"חופן של כוכבים" אתה מספר על "משוגע" שכותב לנער על דף משהו בכמה 
שפות, וכדי לפענח את הכתוב הנער עובר אצל אנשים שונים ומגלה אגב כך 
שבסוריה חיים בני הרבה עמים והרבה תרבויות. האם רק "משוגעים" מסוגלים 
לדעת את זה? הרי כל המזרח התיכון, לא רק סוריה, הוא רב-גוני. האחידות 
וההומוגניה שמטיפים להן כל מיני משוגעים - בלי מרכאות - אינן קיימות וחבל 
ליצור אותן. לצד רוב לאומי או דתי ישנם מיעוטים רבים ושונים, לא רק על פי 
מוצא או אמונה דתית, אלא גם לפי הגישה והחשיבה הפוליטית. שנינו שייכים 
לסוג המורכב הזה של מיעוטים - כל אחד במדינתו, מצד אחד, ושנינו ביחד 
באזור כולו, מצד שני. איך אתה מסתכל על "מזרח תיכון" כזה? 

אני בן המיעוט הארמי, ממעלולא, שהיא עיירה נוצרית. להשתייכות הזאת ישנה השפעה רבה מאוד על מה שאני כותב ועל היחס שלי לשפה. המשוגע מהווה בסיפור הזה סמל עיקרי, שמקבל בסיפור אחר צורה של קרקס ובשלישי - בית-סוהר, שבו מיוצגים כל בני האזור. כל הסמלים האלה הם המזרח: בניו ובנותיו השונים. 

השוני והזרות הינם דבר טבעי. התיל הדוקרני הוא אמנם אחת הצורות המכוערות של גבולות בין בני-אדם, אבל העור האנושי הוא הגבול הראשון, כמו גם הדת, התרבות, השפה, המעמד ועוד. כל הגבולות האלה יוצרים את השוני בין בני-אדם. הבה נמשיך להיות שונים, ונעשיר איש את רעהו, אבל נישאר שווים בנקודה אחת: אהבת המזרח התיכון הזה. השיגעון מסמל את השוליות ואת הבדידות של מי שדוגל בדעות חדשות, אם לא נגיד מהפכניות. 

כשהגעתי לגרמניה בסוף שנות השישים, גיליתי שאתה היית אחד המעטים מאזרחי המדינות הערביות, שלא העיפו עלי מבטים חשדניים בגלל היותי פלסטיני, או ערבי, בעל אזרחות ישראלית, ש"המולדת הפוליטית" שלו היתה ארגון מהפכני
יהודי-ערבי קטנטן בישראל. היית מהראשונים שפנו אלי אישית בבקשה לספק להם 
מידע על השמאל הישראלי, על ההרכב המעמדי של החברה הישראלית, בקיצור, 
שאלות המניחות שהיהודים בישראל אינם "חבורה של שודדים", אלא מהווים חברה שיש בה הבדלים וניגודים מעמדיים, המתבטאים בחילוקי דעות ובמאבקים. גישה רציונלית כזאת היתה אחד היסודות האיתנים לחברות שהתפתחה בינינו מאז. איפה קיבלת גישה כזאת? אני מניח שלא ממוסדות החינוך והתרבות בסוריה. האם היית צריך לשלם מחיר בגלל עמדות כאלה? 

החינוך שקיבלתי לא היה שונה מזה שכל סורי מהמעמד הבינוני קיבל בשנות החמישים והשישים. אני חושב שהשתייכותי למיעוט בעל היסטוריה ארוכה, שלא ממלא תפקיד מיוחד בזירה הבינלאומית, הכשיר אותי להבין את הדינמיקה של הסכסוך. לזה נוסף החינוך העצמי, על ידי קריאת טקסטים שאיפשרו לי להתרחק מהשוביניזם ומהגזענות באופן כללי. אבל הסיבה העיקרית לעמדותי היתה שלמזלי הטוב היכרתי ערבים כמוך, שפעלו ברצינות עם יהודים ישראלים, כדי להגשים אותו חלום אנושי כביר ולהגן עליו באומץ-לב. השנים הרבות שעברו מאז לא שינו במאומה מאנושיות החלום ומצדקתו. זה מרגיע לראות שהרצון להגשים את החלום ההוא עדיין קיים, ושגישות אלו לא היו ילידות "האופנה" ולא היו תלויות במזג האוויר. אמנם בהתחלה סבלנו כולנו - גם אתה, כמו שאר הערבים 
והיהודים שיצאו להגנת כבוד-האדם - מהאשמה חצופה ופרימיטיווית: "בוגדים". במלה הזאת נעשה שימוש אינפלציוני במזרח התיכון. אבל השוטים שהטיחו בנו את ההאשמה הזאת שכחו שכל הנביאים היו "בוגדים" בחברותיהם. אני מאמין שמה שעשיתי לא היה מיוחד במינו. חובה על כל סופר לשרטט את בתי העתיד - גם מהגולה. 

והעובדה שאף אחד לא רודף אותך ולא קורע את הטיוטות של השרטוטים מדברת 
בזכות החיים בגולה? 

זה בהחלט אחד היתרונות החשובים. אני כותב כאן כל מה שאני רוצה. זה המשפט היפה ביותר שאפשר לשמוע מפיו של סופר. הגולה סייעה לי להעביר את ספרותי לרוב שפות העולם. היא גם עזרה לי להשתחרר מהפחד מהמשפחה, מהשבט, מהכומר, מהשייח, מהרבי, מהצנזורה ומאנשי שירותי הביטחון. אבל אחד מחסרונותיה מתבטא בכך שנבצר ממני לראות את אמי ואת היפה בערי העולם שהיכרתי עד כה - דמשק. אתה רואה, אין דבר שניתן בחינם. 

השתחררת משורה ארוכה של פחדים, אבל לא מהפחד הצף על פני השטח אחרי כל מעשה-איבה גזעני נגד זרים בגרמניה. 

נכון. אבל הפחד הזה לא מעסיק אותי באותה מידה כמו הדאגה לעתיד כדור הארץ המתקרב אל התהום. כל פושע שיצליח להגיע בצורה כלשהי לאחד מבסיסי הטילים
הגרעיניים יהיה מסוגל להביא לחורבן גדול פי כמה ממה שעשו כל המצביאים בהיסטוריה האנושית. זהו הפחד העיקרי, שאי אפשר לעקרו בעזרת ההיגיון. השכל הוא האבא והאמא של הפחד. להרגעה מגיעים דרך התקווה, ואני חושב שרוב הסופרים כותבים בראש ובראשונה כדי לאשש את תקוותם לפני שתדעך - לכל המאוחר אחרי ששומעים שתי מהדורות חדשות וקוראים אחד מהעיתונים היומיים. 

בגולה נעשיתי מומחה לענייני החייאת התקווה. לכן אני כותב כל יום, למרות שאני חש לעתים קרובות כי תוצאת העבודה הקשה במשך יום שלם לא היתה ריענון התקווה, כי אם אחותה התאומה - האשליה. כך מתנדנדים ימי בין רציונליות לפחד, בין תקווה לאשליה. 

מה אתה אוהב לקרוא כשאתה נח מהכתיבה? מי הם הסופרים שמרשימים אותך? 

לצד כתבי הקודש אני קורא שורה מגוונת של סופרים והוגי-דעות, החל מסוקרטס, אבו נואס וגורקי, וכלה בוירג'יניה וולף וקפקא. אבל הסופרים והסופרות שהרשימו אותי הם הנשים והגברים שכתבו הן את הברית החדשה והן את התנ"ך. ומיד אני קופץ לשהרזאד, שהצליחה לנצח את המוות באמצעות המלה היפה. 

*     *     *

מפגש משולש בניקוסיה 

אהוד עין-גיל 

בקיץ 1976 נערך בניקוסיה, ביוזמת ארגון פרוטסטנטי מגרמניה, סימפוזיון על משולש בעייתי: הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מלחמת האזרחים בלבנון, והעימות בין יוונים לטורקים בקפריסין. לכינוס באו עשרות פעילים מארצות האזור שהתגוררו בגרמניה, מי מרצון ומי מאונס, ובהם גם רפיק שאמי וחליל טועמה. 

מישראל באנו שני נציגים של מצפן, וכומר מנצרת. נוכחותם של ישראלים, ולו גם סוציאליסטים אנטי ציונים, לא התקבלה בקלות. מושב הפתיחה של קבוצת הדיון על הסכסוך הישראלי-פלסטיני הפך למעין חקירה צולבת, שבה ביקשו הכל להבין אם וכיצד יכולים בני העם הכובש והמדכא לשלול את עקרונות היסוד של החברה שבה גדלו, ולהגן על זכויותיו של "האויב". במיוחד התקשו רבים להבין מדוע, למרות תמיכתם באיחוד סוציאליסטי של המזרח התיכון, דורשים חברי מצפן מהשמאל הערבי להכיר בזכותו של העם הישראלי להגדרה עצמית. 

אחרי שלוש שעות סוערות נשבר הקרח, והמשתתפים הערבים הכירו בזכותם של 
הישראלים חברי מצפן להשתתף כשווים בדיון על עתיד האזור. אלא שהסכמה זאת הועמדה מיד במבחן. הצבא הסורי פלש ללבנון, והידיעות על הקרבות המתנהלים בין הפולשים לבין כוחות אש"ף והשמאל הלבנוני עוררו את משתתפי הסימפוזיון לעשות מעשה. באסיפה כללית התקבלה החלטה לצאת בהפגנת מחאה לעבר השגרירות 
הסורית בניקוסיה. 

לפתע שוב נחלק הציבור לפי המוצא הלאומי, וכל הערבים נקראו לישיבה סגורה. חליל טועמה, גם הוא אזרח ישראל וחבר מצפן, הורשה להיכנס בזכות מוצאו. בפנים התפתח ויכוח סוער: אחדים חששו כי נוכחותם של יהודים מישראל, ועוד עם כרזה בעברית, תאפשר למשטר הסורי להציג את ההפגנה כקנוניה ישראלית, ותפגע במטרתה; אחרים, ובראשם פעילי הפתח, התנגדו עקרונית להשתתפות ישראלים במה שהגדירו "עניין ערבי פנימי". 

כל אלה נשארו במיעוט. הרוב, אנשי שמאל אמיתיים, נאבק על זכותם של הישראלים להשתתף בהפגנה. במיוחד בלטה עמדתו של האזרח הסורי רפיק שאמי, שהבהירה כי יש יותר מן המשותף בינו לבין השמאל הישראלי, מאשר בינו לבין השלטון במולדתו. 

הרוב ניצח. הרגע המרגש ביותר, אף יותר מההשתתפות בהפגנה, היה בעת הכנת הכרזות. אנחנו רצינו לשאת כרזה בשתי שפות, עברית וערבית; כמה ערבים, ובהם רפיק שאמי, ניגשו אלינו והציעו את עזרתם בכתיבת הסיסמה בערבית. היה חשוב להם להפגין את עמדתם לא רק בדיבור אלא גם במעשה, פעוט ככל שיהיה. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו