מכתבים למערכת 26.2.2107

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

לא תחמוד בית רעך

במדינה הזאת, שכל פוליטיקאי בה, מקטן ועד גדול, משתמש בצמד המלים "ערכים יהודיים" השכם והערב, אין כמעט אחד שאינו מפר לפחות אחד מהחוקים החקוקים על לוחות הברית.

מדור הזירה

אחד הערכים היהודיים המופיעים על לוחות הברית הוא "לא תחמוד": לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ; לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרו וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

הסיפור של אום אל־חיראן, כמו כל המאחזים הלא חוקיים בגדה, הוא דוגמה להפרת החוק הזה. המתיישבים במאחזים השתלטו על אדמות לא להם, ומדינת ישראל מנשלת את תושבי אום אל־חיראן ממקום מושבם רק כי היא רוצה להקים במקום יישוב יהודי בשם דומה.

שר החינוך, נפתלי בנט, מדבר על ערכים יהודיים בכל הזדמנות שנפתח מיקרופון לפניו, אבל שוכח את המצווה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט) ואת דברי הלל הזקן, "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

נכון, ערבים אינם חברים של בנט (מי כן?); להלל הזקן המלים "רֵעַ" ו"חבר" היו ברורות, אבל אצל בנט ודומיו הן נחשבות לשפה זרה. הדבר נכון גם ביחס ל"אוהב ישראל" הדגול, השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, שאינו מחמיץ הזדמנות להשמיץ 20% מאזרחי המדינה. פגשנו אותו ואת ראש הממשלה עם אשת התרבות מירי רגב טוענים, כרגיל ללא ביסוס עובדתי, שהערבים הם המציתים ולכן יש "אינתיפאדת הצתות". השבוע אותו אוהב אדם מהולל ומפכ"ל המשטרה דיברו, שוב ללא בסיס עובדתי, על פיגוע נגד השוטרים שבאו לפנות את תושבי אום אל־חיראן.

מן הראוי היה לפטר את הן את השר ואת המפכ"ל על שכאלה, אבל לא במדינת ישראל. הם יישארו בתפקידיהם עד לבחירות הבאות, לפחות.

ד"ר חנה שורץ־אייזלר, כפר סבא

כל אנשי ניל"י

בתגובה על "התעלומות עוד אופפות את דמותו של אבי המרגלים" מאת משה גלעד ("הארץ", 22.1)

בסוף הכתבה כותב משה גלעד על המרואיין שלו, אפרים הלוי, שסיפר "עם חיוך דק שמסתתר מאחורי המלים", שהשתתף במרכז למורשת המודיעין באירוע לציון 100 שנים למותו של אבשלום פיינברג. אני קיבלתי הזמנה לטקס, כבת למשפחת אהרנסון. אני מוקירה את זיכרו של אבשלום פיינברג. אבי, אבנר אהרנסון, היה ילד כבן תשע בזמן שאבשלום נספה במדבר. אמו תפרה לאבי אוברול עם כיסים, והוא היה מעביר בכיסים פתקים לשרה אהרנסון, שהיתה כלואה בידי הטורקים, וממנה למשפחתה. בית המשפחה היה מול הבית ששרה היתה כלואה בו.

הודעתי שאחרים אירוע זה, שכן בכותרתו היה כתוב במפורש שאבשלום פיינברג הקים את ארגון ניל"י. אפרים הלוי אמר למראיינו, שיש לו "עניין מיוחד במשחק שממשיך להתנהל גם היום בין משפחות פיינברג ואהרנסון". מדוע משה גלעד, כעיתונאי, לשם איזון לדברי הלוי, לא ריאיין, למשל, את ד"ר רן אהרנסון, המתעד וחוקר את קורות משפחתו, משפחת אהרנסון?

האם יש הבדל בין כתיבת רומן מוזמן, כתבה עיתונאית, חוות דעת של ראש המוסד לשעבר לבין האמת לאמיתה?

כל אנשי ניל"י שילמו מחיר כבד על השתייכותם לארגון, וחבל שצאצאיהם מנסים לשייך הכל רק למשפחתם, להנציח בכל מחיר את "התהילה" ולהשכיח את האחרים. זו ממש זילות. הכרתי אישית את צילה שוהם, אחות אבשלום; היא לא היתה נוהגת כך ביחס לזיכרו של אחיה וחבריו לארגון ניל"י. הכרתי אישית את רבקה אהרנסון, אחותו של אהרן אהרנסון. היא הקדישה את כל חייה להנצחה לפי הבנתה, ובמקביל הוציאה לאור כל מה שכתבו בני המשפחה (אהרון, שרה ואלכסנדר אהרנסון), והם כתבו הרבה. אהרן אהרנסון כתב בכל יום ביומנו (חוץ מהימים לאחר שנודע לו שאחותו שרה התאבדה), ומי שמחפש את האמת, שינסה להשיג את כתביו ויומניו. מפליא, שלאחר עשרות שנים כל מה שכתוב בהם אקטואלי עד היום לחיינו בארץ.

מלי טויב, בן עמי

יפוטרו האחראים

לנוכח ההתנהלות הכושלת, חסרת האחריות והשערורייתית של הבנקים בהענקת אשראי בסכומים אסטרונומיים ללא ביטחונות בני מימוש מיידי, שכתוצאה נגרמו לבנקים הפסדים ענקיים, חייבים להוקיע בכל אמצעי התקשורת, לדרוש את החזר המענקים ולפטר לאלתר את האחראים לשערוריות הללו, הן בבנקים והן בכל הגופים שהיו אמורים לפקח ולמנוע את השערוריות הבנקאיות. לגבי הבנקאים שפרשו לאחר מענק ההלוואות השערורייתיות, חייבים לדרוש את החזר המענקים ואת החזר מצנחי הזהב.

שמעון גרובר, הרצליה

קשה להסתדר בלי רכב פרטי

בתגובה על המכתב של רות אוטולנגי, "הפחתת העומס בכבישים" ("הארץ", 24.1)

כמי שגרה בקריות מפרץ חיפה והתחבורה הציבורית שלנו איומה, איני מסכימה לדעתה של רות אוטולנגי. מאחר שאין לי רכב פרטי ואני נאלצת להשתמש בתחבורה הציבורית, אני מבינה את בעלי המכוניות. עד שלא תהיה תחבורה ציבורית נגישה לכל נפש, גם בשבתות, אנשים ימשיכו להחזיק ברכב שלהם ולנסוע בו כאוות נפשם. אני משוכנעת שבנטף, מקום מגוריה של אוטולנגי, אין תחבורה ציבורית סדירה — ואיך תיסע הכותבת לעבודה או לסידורים בימים שמכוניתה מושבתת?

קל להציע, צריך לחשוב גם על הפתרון לנוסעים בימים שבהם לא יוכלו להשתמש ברכבם.

מרים בלומנרייך־פיגל, קריית־ביאליק

מן הקוף אל העוף

בימים אלה מסתיימת במזרח אסיה שנת הקוף (ביפן זה היה ב–1 בינואר, בסין זה יהיה השנה ב–28 בינואר) ומתחילה שנת העוף. כולנו יודעים מי נבחר בארצות הברית לנשיא בשנת הקוף. השאלה היא, אם ומתי יעוף אצלנו מישהו במעמדו בשנת העוף.

בן־עמי שילוני, ירושלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ