העיוורון לאפליה

אלי אמינוב, ירושלים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלי אמינוב, ירושלים

בתגובה על "אין הדרה עדתית מכוונת באקדמיה" מאת יוסף שילה (אתר "הארץ", 12.3)

כדי להעיד על יושרו ועל האינטגריטי שלו כמי שאינו יכול להימנות עם "מועדון ג'נטלמנים קולוניאליסטי" - כפי שהגדירה פרופ' אווה אילוז במאמרה "המכנה המשותף של מירי רגב ושלי" ("הארץ", 9.3) את הוועדות לחלוקת פרסים וועדות אקדמאיות אחרות - הוא מכריז כי "גדל בשכונת פועלים בחיפה, בבית סוציאליסטי למהדרין, שמורשתו היא נר לרגליו עד היום".

מדור הזירה

מוצאו "הפועלי" והחינוך "הסוציאליסטי" מקנים לו לדעתו השקפת עולם חסרת פניות. אין לי ספק ששילה אינו דוגל באפליית מזרחים וערבים, אך דווקא הצורך להיתלות בשורשיו הציונים סוציאליסטים מחשידה אותו בעיני כמי שלוקה באותו עיוורון עליו מדברות שרת התרבות והספורט מירי רגב ואילוז.

זהו עיוורון הנובע מתהליך ההחברה (סוציאליזציה) שעברו ילידי הארץ, שנולדו כאן בין שנות ה-20 ל-60. הסוציאליזם הציוני היה מתחילתו אידיאולוגיה ופרקטיקה של קולוניזציה ויצירת חברת מתנחלים אירופים במזרח הערבי. הסוציאליזם הציוני שימש גם כהצדקה להקמת ארגונים אנטי-פועליים במסווה של איגודים מקצועיים. כך למשל, הקיבוצים לא קיבלו ערבים ומהגרים מארצות ערב לשורותיהם בנימוק שאין הם מסוגלים להבין מהו סוציאליזם.

הסוציאליזם שימש את השמאל הציוני גם כאמצעי להגדרת המאבק הפלסטיני נגד הקולוניאליזם הבריטי כ"מרד פיאודלי", ולא כרצון לעצמאות והגדרה עצמית, וכך תרמו הסוציאליסטים לדיכויו. העובדה שהחברה הציונית קיבלה זאת כדברים "טבעיים" רק מדגישה את עיוורונה, אם לא עוינותה, לכל מה שאין מקורו בתרבות האירופית. את יסודותיה של מדינת האפרטהייד, שמטפחים היום בנימין נתניהו ושותפיו לממשלה, יצקו המנהיגים "הפועליים" של הציונות הסוציאליסטית.

אלי אמינוב, ירושלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ