מכתבים למערכת 29.3.2017

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

גבולות חופש הביטוי

בתגובה על "לא להשתיק את לוינשטיין" מאת בנימין שמואלי ("הארץ", 24.3)

מדור הזירה

במאמרו מבקש פרופ' בנימין שמואלי בשם עקרונות חופש הביטוי שלא להשתיק את הרב יגאל לוינשטיין. אכן, נאה דרש. האם יתייצב להגן גם על חופש הביטוי של מורים ומנהלים בבתי ספר שאינם מיישרים קו עם האידיאולוגיה של שר החינוך הנוכחי ויתנגד לזימונם לשימוע במשרד החינוך? האם יגן על זכותם של "שוברים שתיקה" לומר את דברם מבלי שינקטו כלפיהם אמצעים מרתיעים? או שהעמידה על אותו חופש להביע דעות חלה רק על הדעות המתאימות לערכיו?

אמנם, אין חובה על אזרח לאמץ את ערכי הצבא, אך בהיותו מנהל מכינה קדם צבאית, הקשורה בהסכמים עם הצבא וניזונה מתקציב משרד הביטחון, חלות על הרב לוינשטיין מגבלות מסוימות. כמו כן ברצוני לציין, כי אני, כלותי ורוב הנשים בישראל אכן גויסנו לצבא במסגרת החוק מבלי שנשאלנו להסכמתנו, ועשינו זאת מרצון או שלא מרצון, ואילו אותן בנות שלוינשטיין מלין עליהן הן בנות דתיות שאינן מחויבות בשירות צבאי ועושות זאת מרצונן. לכן, אף אחד לא "מגייס" לו את הבנות, הן מתגייסות. ולסיום, חופש הביטוי איננו חופש להשמיץ ולהעליב קבוצות שלמות של להט"בים ושל נשים, יש לזכור: המלבין פני חברו ברבים וגו'.

אילנה סופר, ירושלים

קרוב לבית

בתגובה על "חופש האמונה והזכות לשינה שקטה" מאת יוסף אדרעי ("הארץ", 27.3)

מעניין אם פרופ' יוסף אדרעי הנכבד יהיה מוכן להשלים עם הצבה של מגאפון המואזין מטרים אחדים מחלון חדר השינה שלו, וקריאות לתפילה חמש פעמים ביממה. האם גם אז "זכותו של האדם לחופש דת ואמונה" תגבר?

יוסי דביר, קרית אונו

שקיפות ובקשה להטיל חיסיון

בתגובה על "המבקר: ייתכן שקק"ל חייבת למדינה מיליארדים — אבל אין מידע על כך" מאת צבי זרחיה (Themarker, 22.3)

אין פלא שקק"ל ביקשה להטיל חיסיון על דו"ח הביקורת המיוחד, המשלים. מבקר המדינה גילה בדו"ח המשלים, כי המדינה אינה יודעת אם היא חייבת לקרן כספים, או שמא הקרן חייבת כספים למדינה. המדינה פועלת (כך בדו"ח) בניגוד לנדרש בחוק מקרקעי ישראל. כמו כן, קק"ל לא הפרידה ברישומיה בין הוצאות קק"ל עבור המדינה לבין הוצאותיה האחרות. כל הנ"ל כשמדובר בכספי ציבור. הדו"ח קובע גם, כי מזה שנים רבות מתקיימת התנהלות בלתי תקינה של המדינה וקק"ל.

יחד עם זאת טוענת קק"ל, כי היא מחויבת לעקרונות שקיפות, פיקוח ובקרה וכי תמשיך להגשים את חזונה וייעודה למען העם היהודי ומדינת ישראל. הכיצד? מן הראוי שתיערך חקירה על ידי גוף בלתי תלוי שיקבע את מסקנותיו, הן על התנהלות המדינה והן על התנהלות קק"ל. אין מנוס מלקבוע, כי על קק"ל להסכים להיות גוף מבוקר ומפוקח על ידי רשויות הפיקוח הציבוריות, באורח מלא.

עו"ד יוסף א. שלוש, תל אביב

היטלר בירושלים

בתגובה על "האומנם ברית פרקטית?" מאת יחיעם ויץ ("הארץ", 27.3)

אברהם שטרן ("יאיר") לא היה היחיד בארץ שחשב שאפשר לעשות עיסקה עם היטלר. בקשר לעבודתי בצוות שכתב את תולדות האוניברסיטה העברית נתקלתי בסיפור הבא: הרצאת הבכורה כפרופסור למדע המדינה שנתן נורמן בנטויץ ב–1932, גרמה למהומות רציניות מצד סטודנטים מן הימין וגם אנשים מן החוץ, שבאו להרצאה והשתתפו בהתפרעויות. בנטויץ היה תומך ידוע ב"ברית שלום" ובתוכניתה למדינה דו־לאומית.

המהומה היתה כל כך גדולה, שהמשטרה הבריטית הוזמנה ואף הפליאה מכותיה במפגינים ולא הסתלקה עד שהנגיד יהודה מגנס קיבל על עצמו להחזיר את השקט על כנו.

לאירוע היתה תהודה עצומה בארץ ובחו"ל. עיתון "דבר" דיווח (11.2.1932), שצעירים רוויזיוניסטים בהנהגת אבא אחימאיר החרישו בצעקות את דברי המרצה בנטויץ וכי אחד המוכים על ידי המשטרה נלקח לבית חולים.

מגנס מצדו פירסם הודעה, שלא סטודנטים אלא זרים היו האשמים בהתפרעויות. אבל "דבר" דיווח כעבור ארבעה ימים, ששמונה סטודנטים, שהפיצו כרוזים נגד בנטויץ, הושעו מהלימודים עד סוף הסמסטר.

מחוץ לארץ הגיעו מחאות מצד ארגוני סטודנטים יהודיים (החשמונאים, כחול־לבן, גליליה, בת עמי, ברית טרומפלדור, ירדניה) נגד "הדיכוי הברברי של הפגנה צודקת". אבל שונה בתכלית היתה התגובה של ציוני גרמניה. אלה הזדעזעו לא מן המכות והעונשים שספגו סטודנטים אלא מהקיצוניות שבעמדותיהם.

בתגובתם מזכירים ציוני גרמניה מאמר שכותרתו "היטלר בירושלים", שכתב העיתונאי הרמן טומבובסקי, המסתמך על מאמר של עיתונאי ירושלמי ידוע, אליעזר לובראני, המצטט את אחד המפגינים שאמר: "כן, אנחנו הרוויזיוניסטים מכבדים את היטלר. הוא הציל את גרמניה ואם ינטוש את האנטישמיות נתמוך בו". הציונים הגרמנים נרעשו מהציטוט הפרו־היטלרי ואף דרשו את פיטוריו של לובראני על כך שהוא חוזר על דברים אלה.

והערה שנייה באותו עניין, אבל ממקום אחר. ב–1937 פירסם וינסטון צ'רצ'יל קובץ מאמרים ובאחד מהם נכתב בערך כך: אילו שקעה אנגליה לשפל המדרגה כפי שהיתה גרמניה אחרי המלחמה, הייתי שמח לו היה קם לה מנהיג מסור ונחוש כהיטלר לשקם אותה. גם ללא רדיפות היהודים, ב–1937 (שלא כמו ב–1932) היה כבר ידוע וברור לכולם, כולל לצ'רצ'יל עצמו, מה היו מעלליו של היטלר ומה היו תוכניותיו לעתיד.

פרופ' אמריטה חדוה בן ישראל, ירושלים

• הבהרה: עדי ויינברגר, שצילמה את הסרטון במפעל הדגים בעמק בית שאן, אינה תחקירנית של עמותת אנונימוס, כפי שנכתב בטעות במאמר "כמה זמן לוקח לבורי למות" ("הארץ", 24.3), אלא צלמת שאיפשרה לאנונימוס להשתמש בצילומיה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ