בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 12.4.2017

תגובות

כשאני מתבונן בשניצל

בתגובה על "זה לחם העוני" מאת רחל טלשיר("הארץ", 6.4)

המרואיינת של רחל טלשיר, שחר שילוח, מעידה על עצמה שהיא "90% טבעונית". ייתכן שעשרת האחוזים שחסרים לה כדי להיות טבעונית שלמה הם הסיבה ליחס הסוגני שהיא מפגינה כלפי סבלם של בעלי־חיים ולעובדה שהיא "מאוד לא מזדהה עם קמפיינים טבעוניים שמשתמשים במושגים כמו 'אונס', 'שואה' או 'טבח'". מדוע אמור השימוש במושגים אלה לפגוע בבני אדם? ומה מקור הקביעה התמוהה, שהשיח הטבעוני "חוצה את הגבול שבין אהבה וחמלה לבעלי־חיים ובין שנאת אדם"?

הטבעונות שלי אמנם אינה נובעת מ"אהבה" (מלה גדולה מדי) אלא, בעקבות אלברט שווייצר, מן הכבוד שאני רוחש לקיומו של כל יצור חי באשר הוא. עם זאת, כדאי אולי ששילוח תדע שאני מטפל באוכלוסייה עם עיכוב התפתחותי שכלי ואני מלא אהבה למטופלַי (בהקשר זה זו המלה המתאימה, כי אהבה היא רגש שמתפתח מתוך היכרות וקשר ולא מושג מופשט). ואולם, האהבה שאני אוהב את בני האדם הללו אינה מקנה להם בעינַי כל עדיפות; זכות הקיום שלהם שווה לחלוטין לזאת של התרנגולת ושל הדג והאמפתיה שלי לסבלם שווה בעוצמתה לאמפתיה שאני חש כלפי סבלם של בעלי־החיים.

שואת בעלי־החיים נמשכת כבר מאה אלף שנה בערך, מאז החלו אבותינו הנבלים לצוד — ולא באמצעות איברי גוף שהעניק להם הטבע, אלא באמצעות עצמים שמצאו וכלים שהמציאו. המודעות לאכזריות המתמשכת הזאת אינה מקהה את הרגישות המוסרית ואינה גורמת ל"זילות" של טרגדיות אנושיות, כפי שחושבת שילוח; להיפך, טבעוני המצפון יהיה תמיד רגיש יותר ואמפתי יותר לסבל של הזולת, כל זולת. כשאני מתבונן בשניצל המונח בצלחת מתעוררות בי אותן תחושות מסויטות שמעוררות בי עדויותיהם של ניצולי אושוויץ ולהיפך — כשאני נזכר בסבתי שנרצחה על ידי הנאצים, אני נזכר גם במיליארדי בעלי־החיים שנרצחו על ידי בני האדם בשואה הממושכת ביותר, שעתידה עוד להימשך שנים רבות, למרבה הצער והחרפה.

יוסי פלס, תל אביב

השחרור מעוני

מהי המשמעות של עבדות? של חירות? האם כל אחד מתייחס לחופש במובן אחר וזקוק למשאבים אחרים? אני חושבת שכולנו נסכים שלפני מותרות ואפשרות לממש את שאיפותינו, כל בני האדם זקוקים לתנאים בסיסיים כדי לחיות בכבוד.

כולנו נתקלנו באנשים המבקשים מעט כסף כדי שיוכלו לספק למשפחתם ארוחה טובה או בגדים לקראת החג. בין אם סיפקנו כמה שקלים לאותם אנשים או לא, זה אינו הפתרון. טוב לבם של אנשים יכול לעזור עד גבול מסוים — על המדינה לקבל אחריות ולספק לכל תושביה תנאים בסיסיים הולמים כדי שיוכלו לחיות בכבוד.

כסטודנטית לעבודה סוציאלית אני יודעת שבעתיד אתמודד עם מצבים רבים שבהם אין משאבים ותקציבים העשויים לעזור לאנשים החיים בעוני. אני קוראת למדינה לשחרר את תושביה מעבדות לחירות ולשנות את מדיניותה בנוגע לאנשים החיים בעוני.

ענבל ארמוזה, רעות

לא כת ולא נוצרית

בתגובה על "רוסיה הכריזה מלחמה על הפציפיסטים של עדי יהוה" מאת אנדרו היגינס ("הארץ", 7.4)

בכתבה המתורגמת מן ה"ניו יורק טיימס" נפלו שתי טעויות במשפט אחד, שבו המחבר מגדיר את עדי יהוה "זרם דתי נוצרי", אך בתרגום לעברית נכתב "כת דתית נוצרית".

עדי יהוה אינם כת, אלא דת מוכרת ברוב המדינות ה"נאורות", עם יותר משמונה מיליון מאמינים בכל ארצות העולם ואתר באינטרנט עם יותר מ–800 שפות.

עדי יהוה משיחיים, אך אינם נוצרים. כנסיות הנצרות רדפו את עדי יהוה, למשל תחת שלטון היטלר, ודאגו למסור אותם לאנשי היטלר.

ד"ר קרל דה פריז, חיפה

איזה גן עדן

בתגובה על "ישראל מודה שאיבדה גופות מחבלים שנקברו בארץ" מאת אור קשתי ("הארץ", 10.4)

אחרי שבוע שבו נקטלו עשרות בגז בסוריה ובו נטבחו עשרות נוצרים קופטים בכנסיות במצרים בשעת תפילה ובו פורסמו אזהרות חמורות מפני יציאה לסיני ובו היו פיגועי דריסה ופצצות באירופה הנאורה — בחר "הארץ" בכותרת הראשית "ישראל מודה שאיבדה גופות מחבלים שנקברו בארץ".

אם זה פשענו, כנראה אנחנו חיים בגן עדן.

אוי "הארץ", "הארץ", ההיית או חלמתי חלום? שמא נמצאים אתם בגן עדן של שוטים?

יפית קלינברג־להר, ראשון לציון

הבחירה בכותרת הראשית בערב החג קוממה אותנו. אם למישהו נדרשה הוכחה בעניין שנאה עצמית, שמעבר להלקאה עצמית — הוא קיבל.

אביבה ובצלאל כהן, מדרשת בן־גוריון

שיתוף פעולה ציני

בתגובה על "ההזדמנות של טראמפ" מאת אסף רונאל ("הארץ", 7.4)

אסף רונאל טוען שתגובה אמריקאית בסוריה תשמש הזדמנות מצוינת לנשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, להוכיח שאין הוא "כלי משחק'' בידיו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. כמו כן, התקפה ומערכה כאלו יוכיחו שאין שחר להאשמות שהטיחו בו על שיתוף פעולה עם הנשיא הרוסי.

אין ספק שפוליטיקאי ציני כטראמפ שיתף פעולה עם פוטין, ולפי דעתי יש סבירות גבוהה שכלי המשחק היה פוטין לא פחות מטראמפ. בכל מקרה, זו היתה ברית בין גנבים, קרי טראמפ־פוטין, ומקרה קלאסי של המשפט "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים". והנה, אכן, מנוול אחד מכה במנוול אחר. אבל כולי תקווה שמערכה בסוריה לא תסחף אותנו למרחץ דמים, כמו גם אלפי חיילים אמריקאים ורוסים.

דניאל לרמן, בית אלעזרי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו