בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 3.5.2017

תגובות

משטר במובנו השלילי

בתגובה למכתבו של תמיר דובי ("הארץ", 30.4) על "פרקליטות המשטר" מאת יולי נובק ("הארץ", 25.4)

תמיר דובי טוען, כי יולי נובק שגתה בשימוש במושג "משטר". אם לא היה מדובר בה, ייתכן שהיה טעם בפרשנותו. אך נובק היא מנכ"ל "שוברים שתיקה", הגוף המדויק ביותר שבמשמרות הדמוקרטיה אל מול הפשיזם. לכן, ובגין ההקשר, יש רק משמעות אחת לשימוש שעשתה במלה משטר. בקדנציה הזאת של נתניהו "שלטון" הפך ל"משטר". בעבר השלטון היה הגוף שנבחר באופן דמוקרטי על ידי האזרחים לנהל את ענייני המדינה, קרי: האזרחים והמדינה חד הם ואינטרס השלטון הוא אינטרס הבוחרים. היום המצב אחר: יש "מדינה" ויש "משטר" ולכל אחד מהם אינטרס שונה. מטרתו העיקרית של המשטר היא לבצר את שלטונו (נתניהו קורא לזה, באופן מעוות ושקרי, "משילות").

נתניהו והחבורה האנטי־דמוקרטית שהוא מנהיג שמו חיץ בין "המדינה" ל"משטר". כך נולד הפשיזם הישראלי — המושג לא צץ סתם. "משטר" תמיד יבוא בהקשר שלילי. נכון ש"משטר" זה גם סוג של שיטת ניהול מדינה — אך לא במקרה של ישראל כיום. "המשטר בצפון קוריאה", "משטר סטאלין", "משטר פרנקו", עוולות המשטר", "המשטר הנאצי", "משטר צבאי" — ל"משטר" כזה התכוונה נובק. ולא להתבלבל — "משטר דמוקרטי" הוא אוקסימורון בדיוק כמו "יהודית ודמוקרטית".

אופיר פז דה פורטוגייז, כפר יונה

סרט מומלץ

בתגובה על "רגב ליונה יהב: "התערב באירוע פרטי של שוברים שתיקה" מאת נעה שפיגל ("הארץ", 27.4)

דרישתה של השרה מראש העיר חיפה, שבה חיים בשלום יהודים, מוסלמים ודרוזים, מזכירה את סרטו של צ'רלי צ'פלין "הדיקטטור הגדול".

מן הראוי שהשרה תצפה בו.

מיכאל פורה, חיפה

הגב' רגב וכמוה רבים מנציגי הציבור הימני, מגלים אובססיביות חולנית באשר לפעילות הקבוצה הקרויה "שוברים שתיקה", והפעם עוד צעד אובססיבי תוך חדירה למרחב הפרטי. דוגמה בוטה להתנהלות "משטרת המחשבות". אם אמנם פעילות הקבוצה, כדבריהם, "פוגעת במוסריות המדינה ובחייליה", אדרבה — שיתבעו אותם לדין על הסתה.

ברור, שכאשר הפנים במראה מראים את פרצופך האמיתי, אתה מתעלם מהאמת המשתקפת. כשראש הממשלה מדבר על "שנאה" במסגרת נאומו לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא מתעלם ביודעין מהשנאה שהוא ומלחכי פינכתו מלבים בבית פנימה, יום יום ושעה שעה.

הפוסל במומו פוסל.

יוסי כהנא, חיפה

נציג החוצפה שלנו

בתגובה על "נתניהו ביטל את הפגישה עם שר החוץ של גרמניה" מאת ברק רביד ועופר אדרת ("הארץ", 26.4)

ראש ממשלתנו ביטל את פגישתו עם שר החוץ הגרמני עקב פגישתו של האחרון עם "שוברים שתיקה" ו"בצלם". סטירות הלחי של בנימין נתניהו לידידי ישראל המובהקים נהפכו לדפוס התנהגות קבוע (ע"ע ג'ון קרי). נציג החוצפה, הצביעות והציניות שלנו הוא זה שחרש בזמנו את הקונגרס בניסיונותיו הבוטים לחבל במאמצי הממשל המכהן בארה"ב לקדם את הסכם הגרעין עם איראן, וטוב עשה שר החוץ הגרמני כאשר לא נענה לאיום של המעליבן הלאומי.

וכי מה יצא לממשלת ישראל במהלכה ההזוי והשגוי? רק יח"צנות לארגונים הנ"ל (דבר לא רע לכשעצמו) ופגיעה אנושה בדמותה הדמוקרטית של ישראל. התחרות רבת השנים של גופי הימין הקיצוניים והממשלה על רמת הפטריוטיות, הנאמנות, הלאומנות, השמירה על חבלי ארץ וכו' היא אם כל חטאת (ע"ע העלייה של שרון להר הבית, מאבקי בנט־נתניהו) ומובילה את המדינה אל עברי פי פחת.

יוסי סבו, חיפה

מה אומר העבר

בתגובה על "טוב לחיות בעד ארצנו" מאת ישראל הראל ("הארץ", 28.4)

ישראל הראל תולה את עתידנו בכוחנו ובנכונותנו למות בעד ארצנו, בלי להזכיר אפילו ברמז שקיומנו תלוי בתמיכה חיצונית שבלעדיה לא היינו קיימים. חורבן בית ראשון, חורבן בית שני ואסון בר כוכבא באו עלינו, כי המנהיגים של אז חשבו כמו הראל והגיבורים של היום.

גם אז היו שמאלנים. הנביא ירמיהו בבית ראשון, רבי יוחנן בן זכאי בחורבן בית שני ורבני הגליל באסון בר כוכבא, שהמנהיגים של אז התייחסו אליהם כמו שמתייחסים היום לשמאלנים. מפליא שהעם בעל הניסיון הגדול ביותר בעולם לא מפיק לקחים מעברו האומר, שעם קטן וחלש כמונו צריך להפעיל גם שכל כדי לשרוד ולא רק כוח.

יהודה שחור, ארז

זה הזמן לפנות לאיראן

בתגובה על "מי שתוקף את אסד תומך ברצח נוצרים" מאת עבד ל. עזב ("הארץ", 14.4)

מאמרו האמיץ והמפוכח של עבד ל.עזב ראוי שיפקח את עיניהם של אלו החולמים על אינטרס משותף של ישראל עם המדינות הערביות הסוניות כנגד איראן, סוריה וחיזבאללה. בעולם הערבי הסוני אין מקום ל"כופרים", כלומר יהודים, נוצרים, דרוזים, שיעים ועלאווים. במקרה הטוב קיומם של ה"כופרים" יהיה כפוף לתשלום דמי חסות.

ההשקפה המשותפת של נתניהו ואנשי אקדמיה — כולל אנשי שמאל המייחלים לברית בין ישראל למדינות הערביות הסוניות כנגד איראן — מניחה שהגוש הסוני בגיבוי אמריקאי ירסן את השאיפות הפלסטיניות לעצמאות. כמובן שזו אשליה. ישראל היא מדינת "הכופרים" על פי ההשקפה הסונית, לכן הם גם מתנגדים להכיר בה כבמדינה יהודית.

צו השעה הוא לבצע תפנית של 180 מעלות ולחפש נתיב הידברות עם הציר האיראני. כ"כופרים" יש לנו אינטרס משותף לטווח הארוך. באותו הקשר, כדאי להיזכר ביחסים הטובים שהיו לנו בעבר הלא רחוק עם איראן. שינוי דרמטי ביחסי ישראל עם הציר האיראני, אני מניח, ייתן במרוצת הזמן גם את אותותיו על השיח הישראלי־פלסטיני.

מוטי איש־יאיר, מעגן מיכאל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו