בלי אזהרה מראש

הגר גור אריה
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הגר גור אריה

בתגובה על "4 ימים לבחירות: הפגנת 1 במאי בפריז הידרדרה לעימות אלים" ("הארץ", 3.5)

ברצוני למחות על פרסום התמונה שצורפה לידיעה זו, שבה נראה שוטר עולה בלהבות, פשוטו כמשמעו. בעיני, השאלה העיקרית במקרה זה אינה מה מותר ומה אסור לעיתון לפרסם, וגם לא מה מטרתו של העיתון מבחינה אינפורמטיבית; לעיתון מותר לפרסם ומטרתו להביא ידיעות חשובות לקורא.

מדור הזירה

כל זה נכון. אלא שבתוך אמת זו ישנם בקיעים שקצת קשה לעמוד עליהם, כי הם אינם נובעים מחוק, נורמה או תכלית ברורים. בקיעים אלה בהתנהלות העיתונאית נוצרים בשל רגישותו — או יש המכנים זאת חולשתו — של הקורא.

מותר לפרסם את תמונתו של שוטר שעולה בלהבות? מותר. ראוי לפרסם תמונה כזאת? זה תלוי. מבחינה חדשותית כן. מבחינת היכולת של הקורא, או קוראים מסוימים, להכיל את מראה הזוועה — לא ולא. כשראיתי תמונה זו אמרתי לעצמי: הם הרסו לי את היום. לא זורקי בקבוק התבערה — אלימות עד מוות ישנה בכל העולם, ולא רק בצרפת, גם במחוזותינו, כמובן. לכתוב על כך צריך. להראות בתמונה?

מוכרת האימרה: "תמונה שווה אלף מלים". אלא מה? גם הזוועה מוכפלת באלף. וכמו שמזהירים לעתים בטלוויזיה מפני "תמונות קשות" ואנו מסתירים אותן מעיני הילדים ובדרך כלל גם מעינינו, כך צריך להיות גם בעיתון. אלא שהעיתון אינו מזהיר — והאמת המרה והבלתי נסבלת מוטחת בפרצופך.

מותר לכם להמשיך בכך, אבל יש לשאול: האם אין להביא בחשבון הגנה מסוימת על נפשו של הקורא שצריך, על אף האסונות התכופים, להמשיך בחייו באופן נורמלי עד כמה שניתן?

צריך להיות איזה גבול ידוע שאותו לא עוברים, לא מחמת צנעת הפרט, אלא מחמת הזוועה.

ד"ר הגר גור אריה, ירושלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ