בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 17.5.2017

41תגובות

להפציץ מיד

בתגובה על "ארה"ב: אסד בנה משרפה בכלא כדי להסתיר רצח המוני של מתנגדי משטר" ("הארץ", 16.5)

עשרות שנים מלינה ישראל על בעלות הברית, שלא הפציצו את מתקני ההשמדה של הנאצים. אם נכונות הידיעות בדבר קיומה של משרפה בסוריה, שבעזרתה משטרו של אסד מנסה להסתיר הוצאות להורג המוניות, הרי זו חובתה המוסרית של ישראל להפציץ מיד את המבנה הזה ולהחריבו עד היסוד — בלי להמתין, בלי להסתיר ובלי "עמימות".

אלי שקדי, ירושלים

סמוטריץ', אני כאן

בתגובה על "ההכרעה של סמוטריץ'" מאת תומר פרסיקו ("הארץ",15.5)

על הגזען המוצהר, סגן יו"ר כנסת ישראל, בצלאל סמוטריץ' (שעל השאלה אם רצח נשים וילדים ערבים מהווה חלק מתוכניתו להפוך את ישראל למדינה יהודית טהורה, השיב: "במלחמה כמו במלחמה", כלומר, כן), לדעת, שאם יינתן לו להגשים את תוכניתו, ימצא גם אותי, בן לאמא יהודייה, נלחם בו בכל כוחותי, וכך יצטרך לנסות להרוג גם אותי. מהרגע שבו חבר מרכזי בכנסת מצהיר על כוונותיו אלה — הנתמכות על ידי חלק מחוּמָש היטב מתושבי ההתנחלויות — עלי ועל אלה שיעשו הכל על מנת לא לחיות במדינה גזענית קיצונית, להתחמש לקראת אותה מלחמה, תוך ידיעה, שחוק שחוקק על ידי שונאי אדם אינו חוק שאנו מתכוננים לציית לו.

לאחרונה, הופיעה מעל דפי עיתון זה השאלה, האם אין עלינו, אנשי השלום, להתארגן להגנה עצמית בפני פורעים מהסוג שתקפו פיזית משפחות שכולות ביום הזיכרון. לדעתי, הגיע הזמן שנהפוך את השאלה שנזרקה לחלל לצו קריאה. על אנשי שלום פעילים להפסיק להגן על עצמם בדיבורים בלבד. כוונותיו ומעשיו של סמוטריץ' ומרעיו ברורים, ועלינו לנהוג כמו תושבי הארץ היהודים אחרי מלחמת העולם השנייה, שעשו הכל כדי להתחמש בעוד מועד ולהגן על עצמם. רק שהפעם יחצה קו החזית את הגבולות הלאומיים — בתנאי, כמובן, שיימצאו מספיק יהודים שיכריזו על סמוטריץ' כאויב מספר אחת שלהם, כפי שעשה יוסי קליין.

עמוס מוקדי, סופר, יוצר ופעיל חברתי, תל אביב

יש פתרון לעגונות

בתגובה על "עגונה שבעלה כלוא 16 שנה פתחה בשביתת רעב" מאת יאיר אטינגר ("הארץ", 8.5) ו"17 שנים היא עגונה, אבל למי אכפת" מאת רבקה נריה בן שחר (9.5)

צביה גורדצקי מסורבת גט 17 שנה. בעלה בכלא 16 שנה בגלל דבר שהחוק הנוכחי בישראל מאפשר לו לעשות. במשך שמונה ימים שבתה רעב ליד הכנסת בניסיון לקדם את הצעת חוק הפקעת ממון הקידושין, שהגישה ח"כ יעל כהן־פארן מהמחנה הציוני וחתומים עליו עוד כ–18 חברי כנסת מהאופוזיציה, בהם סופה לנדבר מישראל ביתנו, וזה נוסחו:

"ציווה בית דין רבני בפסק דין סופי לכפות או לחייב איש לתת גט פיטורין לאשתו, והגט לא ניתן כתום שנה מיום מתן הצו, יופקעו למפרע הזכויות בכסף, או בשווה כסף, שבו קידש הבעל את אשתו". משמעות ההפקעה היא שלא נתקיימו קידושין ובני הזוג פנויים. אין צורך בגט כי לא היו נישואים.

פתרון פשוט, הלכתי, שלא נוגע בסטטוס קוו הקואליציוני, משחרר את האשה מבלי להידרש לטובתו של הגבר, מבטל את הסנקציות ואת כליאת הבעל, מעביר מהעולם את מעמד מסורבות הגט וחוסך הרבה כסף למדינה.

במאמרה כתבה רבקה נריה בן שחר על סיפורה של גורדצקי בלי התייחסות עניינית להצעת החוק. לעומת זאת, התלוננה על שאין פתרון לבעיה, קבלה על כך שלאיש לא אכפת והציעה להלקות את סרבן הגט. תיאור זה אינו יוצא דופן. מאז פורסם סיפורה של גורדצקי, אנו עדים להתעלמות גורפת מהפתרון שבשבילו שבתה רעב. מצד ארגוני הנשים שמלווים מסורבות גט נתקלנו בדומיית אלחוט, ומצד רבנים ואישי ציבור דתיים — אלם מוחלט (רק רב אחד בלבד הגיע לגורדצקי לשמוע אותה ולתמוך בה).

יש בפי הסברים שונים להתעלמות המשונה הזאת, אתייחס רק לאחד מהם. נדמה לי שמי שהקדיש את כל חייו למסורבות הגט, מתקשה לחשוב שמושא אהדתו פשוט יתפוגג. "אם זה כל כך פשוט, מדוע אבא שלי ז"ל התאמץ כל כך למען שחרור עגונות?" שאלה אותי בתו של רב ידוע. יכול להיות שבידי האב לא עמד הכלי הזה, אך בידי הכנסת בישראל הוא נמצא גם נמצא. כל מה שדרוש זה אומץ הלב והאנושיות להרים את היד ולהצביע בעד החוק. וזה עדיין לא נעשה. מי שנמצא במ"ט שערי טומאה, בתוך בתי הדין הרבניים על חולשותיהם הידועות, מתקשה להאמין שהגאולה והישועה הן כהרף עין; מתקשה לצייר לעצמו עולם בלי הרעה החולה הזאת. זהו קושי פסיכולוגי עמוק שמתומצת במקורותינו במלים "אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים". השגרה שולטת בכל — מה שהיה הוא שיהיה.

ביקרתי את צביה גרודצקי, ולמרות הפחד שהחוק לא יעבור שמעתי אותה משננת לעצמה פעם אחר פעם: "החיים הם תנועה, אני מאמינה שיהיה שינוי". החוק נמצא לידינו, החירות נמצאת לידינו, הושט היד וגע בם.

זהבה פישר, פעילה לקידום הצעת החוק להפקעת ממון הקידושין

למה היא?

בתגובה על "730 ימי רגב" ("הארץ", 11.5)

שאלה: האם "גלריה" מתוקצב על ידי משרד התרבות? אחרת כיצד ניתן להסביר את הגיליון משבוע שעבר, שהקציב 6 עמודים שלמים ל"צרת התרבות" שלנו. אף שר או חבר כנסת לא זוכים לחשיפה ב"גלריה" לאורך כל השנה כמו הגברת מירי סיבוני רגב. מוזר.

דליה ברגמן, ירושלים

טורט(ית)

מעיון בערך טורט בוויקיפדיה מובהר ששיעור משמעותי מהסובלים מתסמונת זו סובלים גם מתופעות קשורות, ובהן הפרעות קשב וריכוז, אגרסיביות ואובססיביות. לא קשה לאבחן אם כך, אפילו לשוליית נאורולוגים שכמוני, שממשלת ישראל לוקה בטורט חמור. פרשיית הטורטית אם כך היא רק טיק נוסף בשרשרת הטיקים, בשרשרת הטורטים.

ישראל גל, שדה ורבורג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו