מכתבים למערכת 29.5.2017

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

אני עני?

בתגובה על "'ירושלים? זאת המצאה ביורוקרטית'" מאת שוקי שדה וענת ג'ורג'י ("הארץ", 26.5)

מדור הזירה

מכתבה זו ואחרות בנושא ירושלים מתקבלת תמונה סטטיסטית, לפיה זו העיר הענייה בארץ, וגם מסוכסכת, מלוכלכת ומוכת טרור, כזו שכדאי לברוח ממנה. השאלה שיש לשאול היא האם יש קשר בין אותם נתונים סטטיסטיים לבין איכות החיים בירושלים? הנתונים הסטטיסטיים מזכירים את הבדיחה על גן הילדים שהגיל הממוצע בו הוא עשר שנים. הילדים הם אמנם בני ארבע, אך הגננת בת 90.

האם כתושב ירושלים, העיר הענייה בישראל, אני עני יותר מתושב אופקים או קרית מלאכי? האם היפרדות ממזרח ירושלים תעשה אותי עשיר יותר? אם יש לי שלושה ילדים, האם אחד מהם הוא ערבי, אחד חרדי ואחד דתי או חילוני? האם ההיצע התרבותי מערבי־קוסמופוליטי שמוצע לי קטן במשהו מכל מקום אחר בארץ? האם אין רחוב בארץ שמלוכלך כמו הרחוב שבו אני גר? האם אני נאלץ לעטות שכפ"צ בגלל טרור סכינים בשער שכם? האם אפשרויות התעסוקה שלי מצומצמות יותר מבכל מקום אחר בארץ, להוציא תל אביב?

ערן ברין, ירושלים

מה אומרות ידייך

בתגובה על "אין אהבת חינם" מאת יוסי ורטר ("הארץ", 26.5)

כתמיד קראתי בשקיקה את כתבתו של יוסי ורטר. למרות שהרבה מאוד נאמר בה, חסרה לי התייחסות לגברת הראשונה, מלניה טראמפ.

אכן, קולה לא נשמע במקומותינו ודעותיה נשארו עלומות, ובכל זאת, רצוי בעיני להדגיש את המסרים בשפת הגוף שלה, ובמיוחד בשימוש בידיה, שבהן הביעה אמירות מובהקות. מיד עם הגעתה לאדמת הקודש ראינו שהסיטה יד שנשלחה בחיפוש אחרי שלה בתנועת סירוב. בעת המפגש הראשוני עם מקבלי הפנים, לחיצת ידה היתה מהוססת ונטולת אנרגיה. בפעם אחרת הבחנתי, שיזמה היא לקיחת יד, שילבה את כל אצבעותיה ביד המוחזקת — התאימה את קצב הליכתה כאומרת בקול רם ובהיר: אני רוצה את קרבתך. ובערבית חשבתי בלבי: סאלם אידקי!

דליה גנור, הרצליה

כולנו אורן חזן

בתגובה על "בין ממלכתיות לאי נוחות" מאת ברק רביד, יהונתן ליס וניר חסון ("הארץ", 23.5)

כולנו אורן חזן. תסתכלו עלינו.

לפני כשבועיים צפיתי בסרט בסינמטק במסגרת פסטיבל "דוקאביב". במהלך הראיון שהתקיים עם יוצרת הסרט בתום ההקרנה קמו ויצאו כמחצית מהצופים. ממראיה ומלותיה של הבמאית על הבמה, היתה ברורה הפגיעה בה. הם יצאו אולי משום שהראיון התקיים באנגלית, או שהיה משעמם, או שהבמאית ילידת גרמניה או שהעוזבים מיהרו הביתה להשחיז עטם לכתיבה נגד מירי רגב ואורן חזן. הכל או חלק או בכלל לא זה.

מה שכן, הגסות והזילות שמופגנים מתוך עקרון ההתנהגות "איך שבא לי" פשו בכל, והפכו את החיים פה למביכים. הלוואי ותותמר הגסות לאומץ של התחשבות, והזילות לתעוזה להתקומם מול שפע האי צדק שרוחש במדינה.

הילה רוז'נסקי, תל אביב

תגיד תאגיד

בתגובה על "מה חושב צופה ערוץ 1 על תוכניות התרבות של התאגיד" מאת דורון קרן ("הארץ" 24.5) ועל המכתב למערכת של יצחק מאיר, "לקחי ההרצה" (25.5)

צודקים שני הכותבים, ואני מוסיף: בדקות הראשונות של השידור בערוץ 11 נשמעה שגיאה גסה בשפה עברית. המתנתי שבוע, וגיליתי שברשת ב' לא מצאו מקום לרות אלמגור־רמון עם "רגע של עברית", ולא למשה נגבי עם "דין ודברים". תוכנית עם פרופ' נגבי בשבת היתה בפורמט שונה ופחות מרתקת. לפחות בנושאים אלה המוצר החדש של התאגיד פגום. שמחתי שהשאירו את יצחק נוי, חסרה לי אסתרית בלצן שנעלמה גם מרשת ב' וגם מקול המוסיקה. חסר לי מאוד יצחק לבני ז"ל, אבל זה כבר לא בידינו.

אין לי טענות על התקלות הטכניות. זה קורה, זה נסבל והטכנאים ישתפרו, גם אם משכורתם נמוכה מ–60 אלף שקל בחודש.

ישראל כפיר, נס ציונה

עד הופעת התאגיד, אפשר היה ליהנות בבוקרו של יום שישי מפינתה המעניינת של ליאת רגב, בהנחייתה האינטליגנטית והמרתקת. היתה סיבה להקשיב לרשת ב' בתחילתו של היום. לדאבוני, נלקחה מאתנו פינה זו, ובמקומה "הפילו עלינו" את מדורם של אמילי עמרוסי ופרופ' יובל אלבשן. במקום להשאיר את מדורם של השניים על מקומו, בשעות הצהריים של אמצע השבוע, אנוסים המאזינים הוותיקים (אני מניח שאינני בודד בהרגשתי זו) לשמוע מלל שחוט השני שלו הוא התגוששות (ב"כאילו") בין ימנית ושמאלן, שבה שזורים לא מעט "נונסנס" ושאר ירקות. בבוקר יום ו' האחרון, למשל, זכינו לשמוע את השניים "מהגגים" בענייני גירושים־גירושיהם. באמת, מאוד מרתק.

לטעמי, עושה החידוש הזה עוול למאזינים הוותיקים. אנא, אתם שם במרומי התאגיד, עשו עמנו חסד והחזירו לנו את השעה הטובה של בוקר יום ו'.

יוחנן פלד, רמת גן

כמו יצחק מאיר, גם אני מתקשה בהבנת הדיבורים של מרושלי הדיבור, וזה בכל הערוצים. אבל יש לי עוד תלונה: למה מוסיפים לדיבורים גם "מוסיקה" שתקשה עלי עוד יותר?

עמי עתיר, כפר סבא

ביטחון הפה

בתגובה על "לא חזן, ארדן" מאת אורי משגב ("הארץ", 25.5)

הייתכן ששר במדינה מתוקנת נשאר בתפקידו אחרי מעידות כה מביכות ומזיקות? במדינה מתוקנת, שר לביטחון פנים כמו גלעד ארדן כבר מזמן לא היה בתפקידו. שיקול הדעת שלו לוקה בחסר, ופיו אינו בר שליטה.

אבי הלוי, קרית אונו

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ