בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת 30.5.2017

תגובות

מצלמה בלי שליטה

בתגובה על "מצלמות יוצמדו לכל השוטרים, לאחר שפיילוט הפחית את מספר תלונות הציבור" מאת יניב קובוביץ' ("הארץ", 28.5)

ביוני 2015 לערך פניתי למשרד לביטחון פנים והעליתי רעיון של הצמדת מצלמה מיניאטורית לכל שוטר. אינני יודע באם פנייתי זו היתה מאין קטליזטור לתהליך שתוצאותיו מצוינות בפרסום בעיתונכם, וגם אם המחשבה עלתה בקרב הגורמים הרלוונטיים טרם מכתבי — דייני. טוב שתהליך התיעוד החל. לפי הידיעה השוטר שולט בהפעלת המצלמה, וניתן לו לעיין בסרט המצולם בטרם הועבר.

בעיני נכון יותר שהפעלת המצלמה תיעשה ללא התערבות השוטר שאליו היא צמודה. שוטר יתחיל משמרת, ויקבל מצלמה שאמורה לפעול באופן רצוף לכל אורכה. עם סיום המשמרת הוא יחזיר אותה, ואז תופסק פעולתה, החומר יועתק ויגובה, והמצלמה תהיה מוכנה ליום המחרת. לשוטר לא יהיה שיקול דעת בנוגע להפעלתה. בעובדה שהשוטר יכול לצפות מראש, טרם בירור, בתיעוד שנתקבל, אין פסול לדעתי.

מצלמת גוף לכל שוטר תעלה את קרנה של המשטרה בעיני הציבור. הדיאלוג בין השוטר לאזרח יהיה תרבותי ומאופק יותר, דבר שישרת את שני הצדדים.

רמי ויטנברג, חיפה

זכויות בסכנה

בתגובה על "היועץ המשפטי לממשלה: הגבלת הזכות לעתור לבג"ץ היא פגיעה בשלטון החוק" מאת שרון פולבר ("הארץ", 23.5)

לאחרונה דנה הממשלה בתיקון לחוק יסוד: השפיטה. התיקון יגביל את זכות העותרים לבג"ץ, ועתירה תתאפשר רק במקרים שבהם הנושא נוגע לעותר באופן אישי. התיקון יקטין את כמות העותרים, אך גם יפגע משמעותית בתפקודו של בג"ץ, בערכי הצדק ובערכי הדמוקרטיה. אני סבורה כי תיקון זה עלול לפגוע קשות בזכויותינו האזרחיות, ואסור לנו לתת לזה לקרות.

דפנה ישי, ראש העין

לאן היא נעלמה?

בתגובה על מכתבו של ישראל כפיר, "תגיד תאגיד" ("הארץ", 29.5) ו"משדרים גבוה" מאת איתי שטרן (16.5)

רשת א' היתה מפלט לאנשים שאהבו תוכניות מעמיקות ומלמדות. האזנה להן היתה מעשירה ומרגיעה גם בשעות הלילה. השידור היה בקול שקט וענייני, בלי התחנחנות וקלילות מיותרת. חסרות לי מאוד תוכניות ספרות של רותי קרן, שירי לב־ארי, ענת שרון־בלייס, הקראה אמנותית של קטעי ספרות מפי אילנה השכל, צבי סלטון ופעם גם מפי הדסה וולמן. ראיונות עם סופרים, היסטוריונים ותוכניות נבחרות באקדמיה היו מפלט מהזמזום והאקטואליה של רשתות אחרות. למה לקחת את רגעי הקסם ולהחליפם בתוכניות שאפשר למצוא ברשתות אחרות? אני מצטטת את דברי המנהל החדש של שידורי "כאן תרבות", שאמר בראיון לאיתי שטרן ב"גלריה": "לאנשים אינטלקטואלים שרוצים לשמוע שיח על תרבות, מדע והיסטוריה, אין מקום של ממש ברדיו", ו"זה צריך להיות מלוכלך וכיפי וחי". אם אין לנו מקום ברדיו, איפה יש לנו מקום? לקול האנושי השקול והחם שאפיין את רשת א' אין תחליף.

האם העובדה שהתאגיד בהרצה משמעה שניתן עדיין לעשות רברס? אם אכן לא נאמרה המלה האחרונה, אנא שקלו מחדש מתן צביון תרבותי ומעמיק לרשת היחידה שנשארה לפליטה. אל תקחו לציבור גדול את ארץ ישראל הווירטואלית היפה.

אילנה קשת, מושב עמינדב

המלניה של הכיתה

בתגובה על "חירות קטנה" מאת איריס לעאל ("הארץ", 28.5)

איריס לעאל מנסה לפענח את שפת גופה של מלניה טראמפ לאורך הביקור הנשיאותי. איני ימני, בטח לא ביביסט, אבל יש משהו לא מכבד, על גבול הבריוני, בחיפוש בנרות אחר סלידתה של הגברת טראמפ מהגברת שרה נתניהו. מה פשר ההערצה למלניה טראמפ? כי היא נשואה לדמות שנויה במחלוקת? כי היא הנאה ביותר מבין הנפשות הפועלות? ומה אם מאחורי הפנים המתוחות והמבטא הסלובני מסתתרת אשה שמחזיקה באותן עמדות כבן זוגה? אבל אין צורך בעובדות, אלא רק ברחמים עזים כלפיה על כך שהיתה צריכה לסבול את שרה נתניהו.

לעאל רוצה לבקר את הזוג נתניהו? בבקשה. הרי נהנתנות, שחיתות (לכאורה) וחוסר מודעות לא חסרים — אבל להכתיר את מלניה טראמפ למלכת השכבה שמזהה את שרה נתניהו כ"ילדה הכי לא מקובלת בכיתה", תוך ניתוח מבט עיניה (שאגב, מכוסות במשקפי שמש אטומים)? זו כבר בריונות שיורדת מרמתו של "הארץ" לכדי רכילות זולה וריקה.

תומר ביין, בן 16, חיפה

לא פוליטים

בתגובה על "האסירים הפלסטינים הגיעו להסכמות עם השב"ס והפסיקו את שביתת הרעב" מאת ג'קי חוריויניב קובוביץ ("הארץ", 28.5)

לא הגיע הזמן לקרוא לאסירים מחבלים? "האסירים הפלסטינים" נשמע כמו אסירים פוליטים, וההבדל כה גדול — רבים מהאסירים הללו הם רוצחים בדם קר, מחבלים שמפוצצים והורגים ללא הבחנה חפים מפשע. למה לייפייף ולרשום אסירים פלסטינים, כמו היו בכלא מעצם היותם פלסטינים? לא הגיע הזמן לרשום את האמת על גבי העיתון?

שני חייט, תל אביב

והיא שעמדה

למחרת יום ירושלים נסעתי באוטובוס 962 מירושלים לטבריה. האוטובוס התמלא והנהג העלה נוסעים בעמידה, בהם גם כאלה שעברו כבר את גיל ה"עמידה" (שגם אני ביניהם). היחידים שקמו והציעו את מושבם למבוגרים היו שני סטודנטים ערבים, בחור ובחורה, בשעה שצעירים ובעיקר צעירות ישבו כשכל מעייניהם בפרקי התהילים (או אחרים) כאילו זה הדבר הכי חשוב בחיים, יותר חשוב מיחס של התחשבות בסובבים אותך. פניתי לסטודנט ושיבחתי אותו על מעשיו. הוא ענה לי שהוא עשה רק מעשה אנושי ולא מגיעה לו שום תודה מיוחדת.

ורדה זוסמן, ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו