מכתבים למערכת 25.6.2017

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

כן ליהדות, אבל אחרת

בתגובה על "זה לא לימודי יהדות, זאת שטיפת מוח" מאת אודי שחם ("הארץ", 21.6)

מדור הזירה

נהניתי מאוד לקרוא את דבריו של אודי שחם. נהניתי מהאכפתיות, מאומץ הלב, מהנימוקים, מהרהיטות, ומהתנגדותו לכך שיזלזלו בזהותו. הזדהיתי עם הטיעון החזק המבחין בין לימודי יהדות להדתה. ולאחר דברי השבח, אזהרה: למול מגמת ההדתה מתפתחת לאחרונה מגמה הפוכה, של התבדלות והפניית עורף ליהדות. שוב ושוב אני נתקל בנטייה להפוך כל נושא יהודי לחשוד בהדתה. הסכנה הגדולה היא כי מפחד ההדתה יגדל כאן דור שזהותו היהודית תהיה חלולה, שיחסרו לו המלים לנהל שיח ערכי־יהודי משמעותי עם חבריו על אופיה של המדינה שלנו. דור שיידע לענות רק במושגים וערכים אוניברסליים (והם חשובים) לאתגרי החברה, ועלול לחוש פחות ופחות קשור לאחיו ה"פולחניים". דווקא נערים ונערות כמו שחם צריכים ללמוד את ארון הספרים היהודי, להיות מסוגלים לפתוח תנ"ך, משנה, ואפילו תלמוד ומדרשים, ולקרוא בהם מתוך עמדה חילונית וריבונית. הפוליטיקה הדתית, הכפייה, הממסד, הכסף, כל אלו ועוד דירדרו את היהדות לתהום ממש. פוליטיקה דתית תפיל ממשלות בישראל בשם פולחן או התנחלויות, אך לעולם לא משום נושאים חברתיים: עוני, הזנחת זקנים ונכים, צפיפות בבתי חולים, פערים כלכליים, שחיתות ועוד. ויכוח זה על דמותה של המדינה צריך להיות מתוך ערכנו היהודיים ולא מחוצה להם. הקריאה של הפורום החילוני אסור לה להיות "לא ליהדות!" עליה להיות כן ליהדות! אבל אחרת, חברתית, ערכית, רבגונית, מתונה ומכילה, ויש כזאת בשפע. אני מאחל, שירבו כמותך בישראל (ביטוי תלמודי).

גיא גרדי, חבר קיבוץ בית ישראל ומנהל תוכנית "מורשה — כל ישראל חברים"

אין אכיפה בלי אוכפים

בתגובה על "קבלנים שיפרו הוראות בטיחות ייקנסו בעד 35 אלף שקלים" מאת לי ירון ("הארץ", 8.6)

ועדת העבודה של הכנסת אישרה תקנות המאפשרות להטיל אחריות אישית ועיצומים כספיים על קבלנים שבאתרי הבנייה שלהם נמצאו כשלים בטיחותיים. על פי התקנות, גובה הקנס לקבלן יגיע עד ל–35,280 שקל בגין כל עבירת בטיחות, ומנכ"ל החברה שלא יפעל לתיקון ההפרות שהתגלו ייקנס בסכום של עד כ–9,000 שקל. מדובר בצעד שמקדים את זמנו, מטעמים פופוליסטיים, מכמה סיבות. ראשית, אין אכיפה ללא אוכפים. כל עוד מספר המפקחים במינהל הבטיחות במשרד העבודה הוא בגדר בדיחה עצובה, הרי שמדובר בתקנות שיישארו על הנייר. מעט המפקחים (פחות מ–20) המטפלים כיום בכ–12 אלף אתרי בנייה לא מצליחים לבצע את המשימות המוטלות עליהם עוד לפני הוספת הקנסות. יתרה מכך, הפעלת התקנות החדשות עלולה לפגוע בקבלנים קטנים ולהותיר בתחום רק קבלנים גדולים, שמסוגלים לספוג קנסות בסכומים גבוהים. מוטב היה שוועדת העבודה תפעל במקביל באמצעים שונים: עליה ללחוץ על משרד העבודה להוסיף תקנים של מפקחים, ובמקביל, ללחוץ על האוצר לשפר את תנאי ההעסקה של המפקחים.

המחקרים האחרונים בתחום מראים כי מה שיפחית באמת תאונות העבודה בענף הבנייה הוא שילוב של זינוק בהיקף ההוצאה הממשלתית על הכשרה והדרכה של העובדים, הרחבה דרמטית את הפיקוח, וביטול חסמים שמונעים הכשרת מנהלי עבודה — לענף כיום חסרים מעל 3,000 מנהלים כאלה. רק לאחר שיועמדו כל הכלים האלה לטובת ענף הבנייה והם ייושמו בשטח, תגיע העת להטיל סנקציות נגד קבלנים ונגד עובדים שלא מבצעים את הוראות החוק.

עו"ד אבי מורה, מתמחה במשפט מסחרי, הוד השרון

היה עוד מועמד

בתגובה על "דויד גרוסמן זכה בפרס מאן בוקר הבינלאומי על 'סוס אחד נכנס לבר'" מאת גילי איזיקוביץ' ("הארץ", 15.6)

ביחד עם הידיעה הנפלאה על זכייתו של דויד גרוסמן בפרס מאן בוקר היוקרתי, כדאי להזכיר כי נמצא בתוכנו מי שהיה מועמד רציני לזכייה: זהו פרופ' צבי יגנדורף, שבשנת 2001 נכלל הרומן שלו, "Wolfi and the Strudlbakers" ("וולפי ואופי השטרודלים", עם עובד) ב"רשימה הארוכה" של המועמדים לפרס. המבקרים הספרותיים בעיתונים "גרדיאן" ו"אובזרבר" כתבו בשעתו כי הוא ראוי להיכלל לפחות ברשימה הסופית של המועמדים לפרס.

דב קולני, ירושלים

המטרה היא אחת

בתגובה על "לא הגעתי לכיכר. בואו אתם לכפר!" מאת סמאח סלאימה ("הארץ", 9.6)

בעקבות מאמרה של סמאח סלאימה חובה לציין שנווה שלום־ואחת אל־סלאם מזדהה עם כל הגופים שפועלים למען השלום ונגד הכיבוש, כל אחד לפי סגנונו. לזכות "שלום עכשיו" ייאמר, שהוא פועל שנים רבות להגשמת מטרות אלה. שיתוף פעולה בין כל הגופים חשוב ביותר, ונותן לנו כוח להתמיד.

אן לה מנין, חברת נווה שלום

איך זה קרה?

נדהמתי וחשבתי מה רע עשיתי ומה טוב עשה דן מרגלית שקיבל מקום מכובד בעיתוני. הקוראים החושבים זוכרים את הגיבור שגילה חשבון דולרים בניו יורק, וגם לא שכחו שהיה חברו הטוב של אהוד אולמרט, וששירת במשך שנים את אדוני העיתון ההזוי במדינה עד שמאסו בו. אם בחזרה בתשובה עסקינן, מי בכלל שאל אותו? מדוע דווקא אצלנו מקבלות דעותיו השטחיות במה?

רותי חשמונאי, חיפה

הגרעין הקשה

במשך שנים צפיתי בתוכניות המשודרות בערוץ 1 ז"ל ולא במתחריו בעיקר מסיבה אחת, והיא העדר הפסקות פרסומות. בזאת ראיתי את עיקר מעלתו. כעת, בעת צפייה בערוץ 11 בהרצה, נדהמתי כשהתוכניות נקטעו על ידי פרסומות. אני מקוה שעורכי ומנהלי הערוץ יתעשתו, פן יאבדו את הגרעין הקטן והנאמן של צופיהם.

בלהה לנדסברג, תל אביב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ