לכיבוש יש פתרון אחד | מכתבים למערכת 11.8.2017

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

לכיבוש יש פתרון אחד

בתגובה על "המשפטיזציה של הדמוקרטיה" מאת גדי טאוב ("הארץ", 4.8)

מדור הזירה

בשבועות האחרונים מתנהל ויכוח מעל דפי "הארץ", האם יש לבחון את הכיבוש בהקשר משפטי או בהקשר פוליטי. גדי טאוב טוען, כי הכיבוש איננו "רוע שחור" ואיננו "התנפלות מפלצתית ואי־רציונלית על חפים מפשע", אלא הוא תולדה של סכסוך אלים בין שני עמים, המהווה "הפרה מתמשכת של זכויות אדם, שראשיתה במלחמת מגן, ושהיתה מסתיימת מזמן לו היו הפלסטינים נכונים לפתרון של פשרה".

אכן, ראשיתו של הכיבוש במלחמת מגן. משום כך, אילו המצב היום היה אותו מצב שהיה קיים בסיומה של אותה מלחמת מגן, ניתן היה להטיל את האשם להתמשכות הכיבוש על הפלסטינים. אלא שעצם החזקת השטחים הפכה בעיני ממשלות ישראל לחזון אידיאולוגי־משיחי, והרושם הוא שדווקא הימין השולט בישראל הוא זה שאינו מעוניין בפשרה, אלא מטרתו היא שהשטחים יישארו לעולם בידי ישראל ויסופחו לה (אף על פי שאותו ימין אינו מסוגל להציג כל תסריט לגבי מעמדם של הפלסטינים במסגרת חזון זה). על איזה "פתרון" רוצה אפוא טאוב שהפלסטינים יתפשרו? על "פתרון" המתעלם מנושא ההתנחלויות כפי שהוא עצמו מתעלם מהן במאמרו?

על פי גישת השמאל הקיצוני, את הכיבוש יש לבחון בהקשר המשפטי בלבד, ועל כן יש לסגת חד־צדדית מיד מהשטחים — וצודק טאוב בדחותו גישה זו משום שנסיגה כזו תסכן את ביטחוננו. אולם טועה טאוב כאשר הוא מנסה לאמץ את גישת הימין, לפיה הכיבוש הוא עניין פוליטי, שכן "פתרון פוליטי" כזה הוא אנטי־משפטי ואנטי־מוסרי בעליל. בסופו של דבר, לכיבוש קיים רק פתרון אחד, הוא הפתרון של המרכז־שמאל: חלוקת הארץ בהסכם לשתי מדינות. זהו פתרון שיחסל את הכיבוש תוך שמירה על הביטחון — וממילא ייתר את הוויכוח האם את הכיבוש יש לבחון בהקשר המשפטי או הפוליטי.

עו"ד עודד קריב, תל אביב

הזמן לעשות

בתגובה על "זו לא השחיתות, זו האידיאולוגיה" מאת רון כחלילי ("הארץ", 7.8)

צודק רון חכלילי. האידיאולוגיה, על כל היבטיה, רבדיה וערכיה (כולל את ערך האני, אני, אני וחברי, אני וממלכתי...) — היא הסיבה או מכלול הסיבות שבגללן צריכים נתניהו וחבר מרעיו ללכת. אז יואיל נא, מר חכלילי, "לשבת על המדוכה" ולסייע למי שהוא מכנה "השמאל הישראלי" לעשות את מה שהוא מציע: "לנסח חזון חדש ומתקן לחברה הישראלית, ולפתוח את לבו ושעריו לאותם פלחים שינוסו עכשיו מהספינה הטובעת". זה הזמן, גם שלך, להפשיל שרוולים ולהצטרף לעושים במלאכה, אולי אפילו להובילם. מי יודע?

נעמי רז, מבשרת ציון

אותו דבר? באמת?

בתגובה על המכתב למערכת של אלעזרה שפי־מץ, "מי פה מחפש צומי?" ("הארץ", 9.8)

אלעזרה שפי־מץ מנסה להשוות בין משפחת אזריה לבין רשימה של משפחות (שליט, ארד וכו'), אשר כולם נלחמו למען יקיריהם. מפליא שהכותבת הנכבדה לא רואה הבדל בין כל המשפחות האלה, אשר יקיריהם היו בידי אויבינו או במדינה עוינת, לבין משפחת אזריה, אשר נלחמת בחירוף נפש נגד מוסדות המדינה שלנו.

לפי המסורת של עם ישראל ניתנו לנו על ידי האל תרי"ג מצוות, ואילו לאומות העולם ניתנו רק שבע מצוות בני נח. בני משפחת אזריה, יחד עם האספסוף מסביבם, מנסים להוריד אותנו מתחת לרמה של אומות העולם על ידי חבלה במערכת המשפט, שקיומה הוא אחת משבע מצוות בני נח.

רפאל שטרן, רחובות

לסגור את השער

בתגובה על "לא להכניס את הבנקים לבית הספר" מאת הדס ברוה ("הארץ", 9.8)

הדס ברוה מותחת ביקורת מוצדקת על הכניסה של הבנקים לבתי ספר כדי להעביר שיעורים בנושאים פיננסיים. למה שגוף מסחרי שירוויח מכך ילמד? במדינת ישראל של ימינו אין כל הפתעה בהחלטה הזאת — יש תקדים. מי הגורמים החיצוניים שמעבירים שיעורי דת? המוסדות האורתודוקסיים שמחזיקים את המושכות במשרד הדתות. מי מרוויח מזה? לא הזרמים האחרים ביהדות, אלא ה"בנק" של הדת — הרבנות הראשית. ובדומה לסיום מאמרה של ברוה, גם במקרה זה: הרצון להכניס תכנים פילוסופיים (של כל הזרמים) לתוכנית הלימודים במערכת החינוך נכונה ומבורכת, אך את נציגי הרבנות הראשית חובה להשאיר מחוץ לכותלי בית הספר.

אמנדה קפלן, מושב בית חנן

יש פן כזה

בתגובה על המכתב למערכת של ד"ר דוד גלעד, "אין פן חילוני ליהדות" ("הארץ", 6.8)

בניגוד גמור לדבריו הנחרצים של ד"ר דוד גלעד, יש ויש פן חילוני ליהדות. היהדות היא לא רק דת. היא היתה גם הלאומיות שלנו במשך שהותנו בגולה, כי לפחות במזרח אירופה יהודים לא הזדהו עם לאומיותם של אזרחי ארצות מושבם. כאשר ההשכלה הכללית חדרה גם לקהילות היהודיות באירופה, נהפכו יהודים רבים ל"חילונים" במובן הזה שהם לא קיימו את מצוות הדת היהודית. אבל רובם הזדהו עם ערכי היהדות, החורגים מעבר למשמעות הדתית הצרופה. ההזדהות היתה עם הערכים המוסריים והאוניברסליים המצויים בתנ"ך ובדברי חכמים. לכן, היהדות כדת היא בעלת אוריינטציה פרטיקולרית, אבל התרבות היהודית מגלמת ערכים אנושיים כלליים.

החתום מטה הוא יהודי על פי דתו, ומעריץ גדול של ערכי היהדות — התרבות היהודית, כפי שספגנו בילדותנו והשלמנו בהשתלמויות ובקורסים רבים. דברי פרופ' רון מרגולין נכונים בהחלט, ואינם "היגררות אחר קיום טקסים ומנהגים דתיים כחלק מהענקת כבוד לקהילה". משפחתי הרחבה ומרבית ידידי, כולם "חילונים", נהנים מאוד מקיום חגי ישראל ה"דתיים" – סדר פסח (זה "דתי"?) — וקהילות חשובות בארץ אף פיתחו והרחיבו חגים אלה לכיוון "חילוני". זוהי "היגררות אחר קיום טקסים ומנהגים דתיים"?

אליעזר קינרייך, כפר סבא

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ