בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא כבוֹדה, כבוּדה | מכתבים למערכת 11.9.2017

תגובות

לא כבוֹדה, כבוּדה

בתגובה על "עכשיו בשידור הציבורי: מיזוגניה פרימיטיבית ומגניבה" מאת שני ליטמן ("הארץ", 6.9)

לביטוי "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים, מ"ה, 14) אין שום קשר לכבוד האשה, ובוודאי שאינו ממליץ על צניעות יתרה. הפסוק מדבר על כבוּדה, ולא על כבוד, וכל מי שמגיע ללוד, או לשדה תעופה אחר, עומד ומחכה לכבודתו שתגיע.

את הפסוק שיבשו חכמינו, ובאמצעותו חינכו דורות של גברים ונשים להאמין, כי הפסוק מדבר בכבוֹדה של אשה, ולא בכבוּדה — המטען — שבת המלך המגיעה לביתו של שלמה נושאת עמה.

בדומה לכך גם "קול באשה ערווה" הוא תוצאה של פרשנות משובשת ומגמתית (בבלי, ברכות, דף כ"ד, ע"א). 'הוצאת קול' בעברית משמעה להלך רכיל, להוציא שם רע, או להפיץ שמועות לא מבוססות על מישהו. משהו מסוג "אשה אחת אמרה...", ואם כך, ניתן לפרש שהכוונה ב"קול באשה ערווה" היא להוצאת קול על אשה, ולא איסור על האזנה לקולה. כלומר: הביטוי אוסר באיסור חמור להלך רכיל ולהפיץ שמועות על אודות נשים. ולפיכך הוצאת שם רע לאשה היא בבחינת ערווה, מעשה בל ייעשה.

ואכן, כבר ר' עזריאל דאיינה, רב איטלקי שפעל במאה ה–16, הסביר כך את הביטוי, וראוי היה שרבנים בני דורנו ילכו בדרכו.

ד"ר רות למדן, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גודשטיין־גורן, אוניברסיטת תל אביב

בשולי ההסללה

במאמרו "הנכסים והקיפוח עוברים בירושה" ("הארץ", 13.8) מציין רון כחלילי את השפעת מספר הילדים במשפחה על העושר העובר מדור לדור. מכאן ברורה חשיבות גודלה המשפחה על יכולתה לטפח את ילדיה ולתת להם הזדמנות להצלחה.

גם ד"ר ברי דנינו, במאמרו "המזרחים שלא בוכים" (6.9), מספר על קולגות שהתאמצו והצליחו ללמוד, אף על פי שגדלו במשפחות מרובות ילדים. יחד עם זאת הוא מדבר על מדיניות של "דיכוי" ושל "חוטבי העצים ושואבי המים" שהיתה בעבר. אודה לו אם יפנה אותי להוכחה או להדגמה של מדיניות כזאת. לדעתי, למרות תופעת הפרוטקציה, מדינת ישראל הצליחה יפה בקליטת גלי העלייה לעם אחד, המפוזר בארץ והסמוך אל התרבות הכלל־עולמית.

אמילי מואטי, במאמרה "בשוליים אין בחירה" (7.9), תולה את ה"הסללה" כיום בעדה של שר החינוך, נפתלי בנט. ומה באשר לעדה של המנכ"ל שלו, שמואל אבואב?

התרשמתי מדברים שנאמרו ב"סדרת חינוך" בהנחיית גל גבאי ב"כאן", שאין רע בחינוך מקצועי ובלבד שהוא נעשה בבית ספר ששם את התלמיד במרכז. מדוע בתי ספר אלה לא משתייכים למשרד החינוך?

לסיום, כתושב הפריפריה מהעדה היהודית־ישראלית לא ראיתי שיש בעיה לתמוך בילדים כדי שירכשו השכלה ומקצוע לפי חפצם.

יורם רבין, אמירים

היגיון ועוד היגיון

בתגובה על "מאיום מצומצם לסכנה ממשית" מאת משה ארנס ("הארץ", 4.9)

משה ארנס מאשים את אהוד ברק כי בכך שהסיג את צה"ל מלבנון איפשר לכוחות החיזבאללה להיהפך מ"איום מצומצם לסכנה ממשית". האשמה זו חוזרת על עצמה תכופות מצד אישים ממחנה הימין בלי לספק שום הוכחה. על פי אותו "היגיון" אפשר להאשים את ממשלת הימין בראשות מנחם בגין בתהליך אוסלו. במלחמת לבנון הראשונה ב–1982 איפשרה ממשלת הימין בראשות מנחם בגין למחבלים של אש"ף בראשות יאסר ערפאת להתפנות בשלום מלבנון לתוניס. אש"ף הפיק לקחים מתבוסתו, הכיר בקיומה של מדינת ישראל, פנה לדרך של פתרון מדיני והחל תהליך ששיאו בהסכם אוסלו ב–1993, כעשר שנים בלבד אחרי פרוץ מלחמת לבנון.

האשמת ברק על ידי ארנס היא חסרת כל בסיס. חשוב להזכיר, כי מלחמת לבנון השנייה פרצה ביוזמה ישראלית, כתגובה על חטיפה של חיילי צה"ל בידי חיזבאללה. מדוע חטף חיזבאללה חיילים? כי הפיק לקחים מעסקת ג'יבריל, שבה שיחררה ממשלת ישראל בשנת 1985 (ממשלת האחדות, שהשתתפו בה הליכוד והמפד"ל) 1,150 מחבלים תמורת החזרת שלושה חיילים.

ארנס היה שר באותה ממשלה והצביע בעד העסקה. לכן, על פי "הגיונו", הוא אשם במלחמת לבנון השנייה. משוחררי עסקת ג'יבריל מילאו תפקיד מרכזי באינתיפאדה הראשונה, כפי שכתבו זאב שיף ואהוד יערי בספרם "אינתיפאדה". לכן, על פי "הגיונו" של ארנס, יש לו תרומה גם להתרחשות האינתיפאדה.

אלכס מיסולובין, עומר

מאוחר מדי

בתגובה על "ועידת מרצ תצביע החודש על הצעה לסיום כהונתה של גלאון; הסיכוי להדחתה קטן" מאת חיים לוינסון ("הארץ", 7.9)

תנועת מרצ, שבימי שולמית אלוני נמניתי עם בוחריה, עבר זמנה. יוסי שריד התחיל בקבורת המפלגה, וזהבה גלאון משלימה את המלאכה. אילו ידעה גלאון לפרוש בזמן ולפני הבחירות האחרונות היתה המפלגה מצטרפת לתנועת העבודה, קרוב לוודאי שהביזיון היה נחסך.

אסתר רמון סבא, תל מונד

הפרסום עובד

בתגובה על המכתב למערכת של לי אדר מיטלמן, "מקום הטעם" ("הארץ", 6.9)

המכתב של לי אדר מיטלמן, ולפיו סרטון הפרסומת למדיח כלים מתוצרת באוקנכט, שבסיומו חוזרות ומופיעות שלוש מלים: "באוקנכט, דיוק גרמני", הוא סר טעם ומעורר אי נחת, הזכיר לי את הפרסומת שהופיעה בעברית על הדגמים של רכבי פולקסווגן מתוצרת גרמניה: "פולקסווגן, כי חיים רק פעם אחת".

ריקה קידן, תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו