החופש להלחיץ | מכתבים למערכת 11.10.2017

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

החופש להלחיץ

בתגובה על "בג"ץ קורא לבטל את החובה לקבל רישיון להפגנות" מאת אילן ליאור ויניב קובוביץ ("הארץ", 9.10)

מדור הזירה

על פי ההיגיון של פסק הדין של בג"ץ בעניין זכות ההפגנה ללא מגבלה מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, ניתן יהיה מעתה ליזום הפגנות נגד כל ציבור משרתי המדינה ועובדי המדינה. להלן כמה תרחישים אפשריים וצפויים של הפגנות כאלה:

משפחתו וחבריו של נאשם בפלילים יפגינו מול בית השופט שעומד לגזור את דינו; אזרחים שאינם מרוצים מטיפולו של מפקד המשטרה המקומי בתלונתם יפגינו מול ביתו; מטופלים שזקוקים לתרופות מצילות חיים, שאינן כלולות בסל התרופות, יפגינו מול ביתו של יו"ר ועדת הסל; הורים שאינם מרוצים מיחסו של מנהל בית הספר לילד שלהם יפגינו מול ביתו של המנהל; הורים שלא יהיו מרוצים מיחסו של המפקד בצה"ל לבנם יפגינו מול ביתו; אזרחים שאינם מרוצים משומות המס שהוטלו עליהם יפגינו נגד מול ביתו של פקיד השומה. חסידי שלטון החוק ייאלצו מעתה לתמוך ולהצדיק כל הפגנה שמטרתה הפעלת לחץ על משרתי ציבור ועובדי המדינה. מצב זה, של חופש הפגנה ללא מגבלה, מוביל למציאות של אנרכיה בחסות שופטי בג"ץ.

מתי דוד, רמת אפעל

העורלה כדימוי ספרותי

בתגובה על "הגיע הזמן לנטוש את המילה" מאת יגאל בן נון ("הארץ", 4.10)

בהמשך למאמרו של יגאל בן נון ברצוני לציין, שהמילה היא מנהג מצרי. העורלה נתפסה אצלם כחלק טמא. הם מלו את הכוהנים הצעירים, וציורי קיר מצריים מן המאה ה–22 לפנה"ס מוכיחים זאת. על פי התיאוריה של פרויד, בספרו "משה האיש והדת המונותאיסטית", שהמשיכהּ פרופ' ישראל קנוהל בספרו "מאין באנו", המונותאיזם הומצא במאה ה–14 על ידי המלך אחנתון. יורשו, תות־אנח־אמון, הרס את מקדשי קודמו והחזיר את האמונה המצרית אל עברה הפוליתאיסטי, וכוהני המקדשים המונותאיסטיים נמלטו ממצרים לארץ כנען.

הכוהנים הללו נתקבלו למקדשים הכנעניים, וכנראה שירתו גם בבית המקדש בירושלים, נראה שכל כוהני כנען הושפעו ממנהג המילה; התנ"ך מזכיר רק עם אחד כערלים — הפלישתים.

כיוון שבספרי הכהונה (שמות, ויקרא, במדבר ודברים) נוצרה האמונה שעם ישראל כולו הוא זרע כוהנים וגוי קדוש, על כל הגברים היהודים להסיר את העורלה הטמאה בשל קדושתם. העובדה שמצוות המילה איננה נזכרת בספר דברים אלא כדימוי ספרותי ("ומלתם את עורלת לבבכם", י', ט"ז; "ומל יהוה אלוהיך את לבבך, ואת לבב זרעך, לאהבה את יהוה אלוהיך", ל', ו') מלמדת, כי בימי בית ראשון לא היה קיים מנהג זה בקרב העם כולו. ומכיוון שהוא מופיע כצו רק בספר ויקרא, ניתן ללמוד שהמילה נהפכה לאירוע משמעותי רק לאחר שיבת ציון. באותה העת היא פסקה מלהתקיים אצל העמים האחרים.

המלה עורלה משמעותה כיסוי, והתנ"ך משתמש בה במשמעות זו: ערל אוזן — מי שאוזנו אטומה, ערל לב — שלבו אטום, ערל שפתיים — שדיבורו קשה ועורלת פרי — פרי מכוסה שאין לאוכלו.

יוסי נינוה, כפר סבא

תשובה לא מלאה

בתגובה על "ניצחון אוקטובר המפואר" מאת ישראל הראל ("הארץ", 6.10)

"אם אכן ניצחתם (במלחמת יום הכיפורים), אז למה נסוגותם מכל סיני? למה הרסתם את היישובים שלכם?", שאל קצין מצרי צעיר את ישראל הראל בהרצאה פומבית. המרצה השיב תשובה ארוכה, וסיים באומרו: "ראה איזו מדינה מפותחת, יציבה ופורחת היא ישראל".

ישראל אכן יציבה ופורחת, אולם הראל לא טרח להסביר לקצין המצרי מדוע. ישראל פורחת בראש וראשונה מפני שהסכם השלום עם מצרים — שהתנאי להשגתו היה הנסיגה מסיני — סיים בפועל את הסכסוך הבין־מדינתי. מלחמת יום הכיפורים היתה המלחמה האחרונה בין ישראל לשכנותיה הודות להסכם השלום. עצוב להיווכח עד כמה קשה לימין הישראלי ולדובריו הרהוטים להודות שהשלום הוא הערובה האמיתית לחיים פורחים כאן. שהרי חלילה אם יודו בכך, המסקנה המתבקשת תהיה לפנות ישובים בגדה המערבית למען שלום גם עם הפלסטינים.

דן סגיר, ירושלים

ישראל הראל מוטרד מכך שרבים בינינו חשים שמלחמת יום הכיפורים היתה תבוסה מכאיבה, ולא כפי שהוא מכריז, "הניצחון הגדול ביותר שניצח אי פעם צבא יהודי בכל ההיסטוריה הארוכה של העם". במצרים רואים את מלחמת אוקטובר כניצחון מפואר וכמקור לגאווה לאומית, ואילו אצלנו ממשיכים "לחטט בפצעיה" במקום להתגאות, לדבריו; הרי צה"ל הגיע בסוף המלחמה לפאתי קהיר בדרום ולמרחק ירי תותחים מדמשק. הראל מספר שבשיחה עם עיתונאים ואנשי אקדמיה מצרים, כדי להוכיח מי באמת ניצח הוא הזכיר להם שהם איבדו יותר מ–15 אלף חיילים במלחמה, ואילו "לנו היו פחות מ–3,000 הרוגים". בקריאת קטע זה במאמרו אחזה אותי צמרמורת.

רבים בינינו שואלים כל שנה באוקטובר, האם אפשר היה למנוע את המלחמה הארורה הזאת, לו הדרג המדיני היה נוהג אחרת. האם אפשר היה להשיג את השלום עם מצרים במשא ומתן בלי מלחמה ובלי הרחבה אכזרית של משפחת השכול. אבל הראל לא עוסק בכך, אלא בחשבונות אימה: למי ניתנה הזכות "לחגוג" את "ניצחון אוקטובר המפואר".

פרץ רזניצקי, רחובות

מה עם "זה"

שמי מיכאל ואני בן 11. הלכתי לראות לפני כמה שבועות את הסרט "ג'סטה" בקולנוע רב־חן בתל אביב. לפני תחילת הסרט היו כמה וכמה פרסומות, ובין הפרסומות היתה פרסומת לסרט חדש בשם "זה". הסרט מאוד הטריד והפחיד אותי ואת חברי, ואני לא כל כך הבנתי למה לשים פרסומת של סרט אימה שמוגבל לצפייה מגיל 16, כשהסרט "ג'סטה" לעומתו מותר לצפייה לכל הגילאים.

לדעתי, להקרין פרסומות לסרט אימה לפני סרט המותר לצפייה לכל הגילאים, זה צעד חסר אחריות. אני מבקש מרב־חן לשים לב איזה פרסומות הם שמים, ולנהוג ברגישות.

מיכאל בן דוד, תל אביב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ