בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בזכות בלפור | מכתבים למערכת 1.11.2017

תגובות

בזכות בלפור

בתגובה על "החטא הקדמון של בלפור" מאת גדעון לוי ("הארץ", 29.10)

גדעון לוי מאשים את בלפור בכך שהצהרתו מבטיחה ארץ "לעם שלא יושב בה, בלי לשאול את יושביה". הבה נבדוק מי היו יושביה הקודמים של הארץ.

היהודים ישבו בארץ כבר במחצית השנייה של המאה התשיעית לפנה"ס. זאת על פי התנ"ך ובמיוחד לאור הגילויים הארכיאולוגיים, כגון "כתובת מישע" (ממלכת שושלת בית עמרי). מעולם לא קרה שלא היתה נוכחות יהודית בארץ, גם אחרי הגלויות השונות. לעומת זאת, הכיבוש המוסלמי של השטח הידוע כפלשתינה התחיל רק במחצית המאה השביעית. מאז נכחה בארץ אוכלוסייה זעומה ביותר.

עוד טוען לוי, כי "הצהרת בלפור יכלה להיות מסמך צודק, אילו הבטיחה דין שווה לחולמים על הארץ וליושבים בה". והרי להבטחתו של בלפור לתמוך בהקמת בית לאומי ליהודים נוסף תנאי ברור: "שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל". זכותו של לוי להציג את הצהרת בלפור כ"חטא הקדמון", הבה נקווה שאינו מתכוון לפירוש המקובל, לפיו ייענש העולם כולו, חס וחלילה.

גליל אלישיב, כפר סבא

לא ברור לי מדוע תוקף גדעון לוי את הצהרת בלפור. בלעדיה, לא היתה כנראה קמה מדינת ישראל, ואז ללוי לא היתה אפשרות לתקוף את הציונות ואת מדינת ישראל כעיתונאי ישראלי. הצהרת בלפור איפשרה ליהודים להקים בית יהודי בשטח פלסטין, עם הבטחת הזכויות של יתר התושבים המקומיים.

פטר זימן, נשר

אני פמיניסט, אבל הקשבנה

בתגובה על המכתב למערכת של ד"ר דבורה קלקין־פישמן, "שפה בונה מציאות" ("הארץ", 29.10)

ד"ר דבורה קלקין־פישמן מציינת במכתבה, כי "מידת האומץ שנדרשה מנשים לגבור על הדימוי המוטבע, כדי להצטרף למפעל ה'גם אני' זועקת את המסר... על דיכויין המתמיד של נשים בכלכלה, בפוליטיקה וגם במשפחה".

אין בידי נתונים סטטיסטיים, אבל מכל עשרות שנות עבודתי ופעילותי בכל מעגלי החיים — משפחה, עבודה, חברים, מדינה — אני מרשה לעצמי להשמיע משהו די ברור לגבי מעמדן של הילדות, הנערות והנשים. אמי היתה עקרת בית, קיבלה את "התקציב" לפעולות הבית, וגם לצרכיה שלה, מאבי, שהיה המפרנס היחיד. היתה להם זוגיות נהדרת. אצל בני גילי — הנשים כבר עבדו, לפחות חצי משרה. הן יצאו מהבית, הן הרגישו שונה. העולם שלהן נעשה רחב יותר. השוויון פרץ היטב לתודעה. כן, כבר אז. אצל בנינו, גילאי 40–50, הנשים הפכו לדומיננטיות ביותר. העבודה מעסיקה אותן, כמו את בני זוגם, אולי אפילו יותר. אין מצב שהן חשות ביחס נחות מצד בני זוגן. הן נושאות בגאון את שני שמות משפחתן, ומעבירות אותם לבנותיהן־נכדותינו המתוקות. נראה שזעקת הנשים", כלשון הכותבת, הפכה להיות מעין קרדום לחפור בו.

לכן, פמיניסטיות יקרות — ואני ממש ממש ניצב לצדכן בכל שנותי, תעיד על כך אפילו זוגתי הוותיקה — אנא מכן, המשכנה לשאת דגלכן במעלה ההר, סליחה הגבעה, ורק זהר היזהרנה מלשפוך את התינוקת עם מי האמבטיה.

יוסי רזי, רחובות

עודף דבש

בתגובה על "חיי כממורמר" מאת רוגל אלפר ("הארץ", 29.10)

בהמשך לניתוחו הקולע של רוגל אלפר בטור הנ"ל, אני מבקשת רק להוסיף, שמרוב מתוק מקבלים בחילה, עובדה שראש ממשלתנו כנראה אינו מודע לה. ולכן, רק כדי שלא נקיא מרוב הדבש והחלב שהוא מעתיר עלינו, אין לנו ברירה אלא לאזן את הדיאטה המבחילה הזאת עם חמוצים.

עמירה סגל, רעננה

די לפשיזם

בתגובה על "הפשיזם הגיע ל'מאסטר שף'" מאת רוגל אלפר ("הארץ", 24.10)

כקוראת ותיקה של העיתון וכחילונית ושמאלנית גאה, אני דוחה בשאט נפש את קביעתו של רוגל אלפר, שהפשיזם הגיע ל"מאסטר שף". האם אי אפשר להיות חילוני, שמאלני, אבל עם זיקה חמה למסורת היפה שלנו, כפי שאני ורבים אחרים מרגישים, בלי להיחשב פשיסט? אינני מרגישה עצמי "אסקופה נדרסת של פשיסטים".

דבריו בוטים, אינם מכובדים ואינם מכבדים. זה לא עניין של דעות פוליטיות, זו צורת התבטאות גסה. צר לי מאוד, ש"הארץ", שהוא בעיני עיתון מכובד ומכבד, מאפשר כתיבה כזאת, וזו לא פעם ראשונה שאלפר מתבטא כך.

רות שריר, כפר תבור

לא מקצועי

להעסקה הקבלנית שהשתלטה על המשק בשני העשורים האחרונים יש השלכה פחות מדוברת: ירידה ברמת ההשכלה הגבוהה בארץ — המקצועית והכללית.

בעבר, כאשר רוב המשרות הציבוריות היו ממשלתיות או ציבוריות, היה לרכיב ההשכלה המקצועית משקל רב בקבלה לעבודה, בהתקדמות בה ובקביעת גובה השכר, ולצד זאת זכו עובדים במשרות ציבוריות לקרנות השתלמות שנועדו לקדם התמקצעות. המערכת הציבורית עודדה השכלה והשתלמויות מקצועיות. היה לכך גם צד שלילי: התפתחות תעשיית תארים והשתלמויות דמה, אך גם צד חיובי חשוב: עידוד השכלה והתמקצעות.

היום, כאשר חלק גדול מהמשרות הציבוריות עברו לידי חברות קבלן, המשלמות שכר מינימום לרוב עובדיהן, ללא הבדל השכלה, הכשרה מקצועית וותק, אין לעובדים תמריץ להתמקצעות, ולהיפך, משכר מינימום לא ניתן לממן השתלמות אקדמית. התוצאה: פחות עובדים בעלי ידע מקצועי ברמה גבוהה, התכווצות האקדמיה והמחקר, פחות ידע מקצועי נצבר בארגוני עבודה, וככלל, ירידה ברמת ההשכלה של הציבור. זוהי "המדינה הנפלאה" שלנו תחת שלטון ביבי־ביטן־רגב.

שונית כהן, חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו