טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבי סירב לומר קדיש על אחי, הוא לא שכח מה עשו לו | מכתבים למערכת 1.12.2017

14תגובות

מה שאי אפשר לשכוח

בתגובה על "גם להיות ציונים הם שכחו" מאת ישראל הראל ("הארץ", 23.11)

בהלוויה של אחי, שנהרג בגולני, ביקש הרב הצבאי מאבא שלי להגיד קדיש. אבא סירב. סירובו נראה לי מאוד מוזר ולא הבנתי את הרקע שלו, מאחר שאבא אף פעם לא סיפר לנו על עברו. לאחר ההלוויה, בצערו הגדול, הצלחתי לראשונה לשמוע ממנו מדוע הוא כועס כל כך על הרבנות.

אבא היה בהכשרה בקלוסובה, פולין, לקראת העלייה לארץ. אחיו הצעיר ראובן בא לבקר אותו שם והרעיון של הציונות וההכשרה, בגלל הסכנה ליהודים באירופה, מצא חן בעיניו. אבא ביקש ממנו להצטרף, אך ראובן התנה את הצטרפותו באישור הרב שלהם. האחרון הגיב בכעס: אתה לא הולך להצטרף לאפיקורסים האלה, "לציוניסטים".

אבא עלה לארץ קרוב מאוד לפרוץ המלחמה ונשאר יחיד ממשפחתו. ראובן נשאר באירופה, בהתאם לעצת הרבנים, ונספה עם כל המשפחה.

אבא נשאר ציוני ואוהב הארץ עד מותו בקיבוץ. הוא הקים משפחה לתפארת, שכוללת פרופסורית, דוקטור, קצין בכיר (מיל') ושני טייסים. מי יודע כמה מקרים דומים לזה היו, שבהם ממסד רבני מנע מיהודים לעלות לארץ ושנא את הציונות.

מי שלא היה ציוני, לא יכול לשכוח מה זה להיות ציוני.

מריל נפתלי, רעננה

השלום יגיע

בתגובה על "כשהתקוות הן בלון" מאת גדי טאוב ("הארץ", 24.11)

במאמריו האחרונים ב"הארץ" טורח גדי טאוב לייאש את אנשי מחנה השלום מאפשרות השגתו של השלום בעתיד הנראה לעין. הגורם לנבצרותו של השלום, לפי טאוב, הוא סרבנותם של הפלסטינים, שבאה לידי ביטוי בדחיית כל הצעה נדיבה שהציעה להם ישראל. ביסודה של הסרבנות הפלסטינית מצויה התקווה שהמשך הכיבוש יביא לחיסול "הישות הציונית", והאמצעי להשגת מטרתם זו הוא העמידה הבלתי מתפשרת על זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם. ישראל, כמובן, אינה יכולה להסכים לכך והתוצאה היא מבוי סתום. אי לכך, אומר טאוב, יש להמשיך את המצב הקיים, כלומר הכיבוש, עד אשר לא ברור מה.

לישראל יש אינטרס חיוני בסיום הכיבוש, המרעיל את כל רקמות חיינו. המשכו אינו גזירת גורל. טאוב מזלזל ביוזמה הערבית כי גם בה כלולה העמידה על זכות השיבה, אבל היא יכולה לשמש בסיס להתחלת מו"מ. לאינטרס של המדינות הסוניות בייצוב האזור ובלימת התעצמות איראן יש משמעות בהקשר של ההתקדמות להסדר מדיני. צעדים בוני אמון מצד ישראל, כמו קבלת חוק פינוי־פיצוי לתושבי ההתנחלויות והעברת שטחים מאזור C לידי הרשות הפלסטינית, ישפרו את כושר המיקוח הישראלי. אם אכן האוכלוסייה הפלסטינית חפצה בסיום הכיבוש, היא עשויה ללחוץ על ההנהגה הסרבנית ללכת לקראת ישראל. לשם כך דרוש שלטון יציב של השמאל. אבל אם תשתלט עליו גישתו של טאוב, הוא לעולם לא יגיע לשלטון.

ישראל נבנתה על ידי אנשים שלא איבדו תקווה גם במצבים קשים. היא גם תגיע לשלום עם אנשים כאלה.

אורי זהר, משאבי שדה

רגע, אתה בדקת?

בתגובה על "אפליקציה לכל המטומטמים" מאת רוגל אלפר ("הארץ", 22.11)

לרוב אני נהנה מכתיבתו השנונה של רוגל אלפר. עם זאת, הביקורת שלו על תוכניתו של גיא פינס לוקה בלא מעט התנשאות וגם בשמץ של בורות. בביטחון מוחלט מנפנף הכותב ב"כל הישגי הרציונליות והקדמה המדעית" כדי לבטל מכל וכל את ערכן של הברכות הסלולריות. כאדם שמתיימר להכיר את כל הישגי המדע, מוזר שאלפר לא שמע על אחד מעמודי התווך של החשיבה המדעית: הספקנות. כדי להוכיח מדעית שברכות ביישומון הן חסרות ערך היה עליו להסתמך על ניסויים אמפיריים מבוקרים הניתנים לשחזור. האם ערך אלפר ניסויים כאלה, או למצער קרא עליהם בכתב עת מדעי העוסק בפסיכולוגיה או ברפואה? מסופקני.

אפקט הפלצבו הוא תופעה מוכחת, ומדענים העורכים ניסויים קליניים בתרופות חדשות מחויבים להביא אותו בחשבון בשקלול האפקטיביות שלהן. התופעה נבדקה בגלולות, בזריקות ואפילו בניתוחי־דמה. ואם גלולת סוכר פשוטה מסוגלת לשכך כאבים ולרפא מחלות, אולי גם ברכה מרב/מקובל /באבא/צדיק (מחק את המיותר) יכולה לעשות זאת?

תנאי הכרחי לאפקטיביות של פלצבו הוא האמונה. מי שבניגוד לאלפר מאמינים בקמעות ובברכות, יכולים במקרים מסוימים להיוושע מהם. האם זו סיבה לקרוא לאנשים אלו פרימיטיבים או מטומטמים? זאת ועוד: ברכה שנמכרה בכסף עשויה להועיל יותר מברכת חינם, וברכה יקרה — מברכה זולה. האדרת הקנייה אופיינית לרוכשי מכוניות חדשות. מדוע שלא תפעל גם על צרכני ברכות מסוימים?

ולמען הגילוי הנאות: החתום מטה אינו מאמין בברכות הללו.

ד"ר אינג' יורם אמיר, הרצליה

גרמנוּת וצרפתוּת

בתגובה על המכתב למערכת מאת יורם שתיל, "הם שכחו מהי יהדות" ("הארץ", 26.11)

האם ספרות, עיתונות, תיאטרון, זמרה, שירה, אמנות, ספורט, כלכלה ובעצם כל דבר שנעשה בשפת הגרמנים הוא גרמנוּת? ואם זה נעשה בשפת הצרפתים או הרוסים או הספרדים, האם זה צרפתוּת או רוסוּת או ספרדוּת? ואם לא — מדוע "כל דבר שנעשה בשפת היהודים, העברית" זה יהדות?

יהדות יש רק אחת — זאת שקיימה את היהודים במשך כאלפיים שנות גלות. גם הדת החדשה הנקראת בפי מאמיניה "יהדות רפורמית" אינה יהדות. היא לכל היותר "פייק יהדות".

מרדכי בהט, תל אביב

בזכותם

בתגובה על המכתב למערכת מאת נורית פלד־אלחנן, "להורים של דין יששכרוף" (הארץ", 28.11)

לנורית שלום רב,

תוכן השורות שהפנית לשגריר ישראל בגרמניה ולרעייתו, ההורים של דין יששכרוף, חושף לרוחי את הערכים שעל פיהם חינכת את תלמידינו המשותפים לפני 45 שנים, בתיכון על שם רנה קסין. את מעניקה לי בכך חיזוק נפשי מבורך. בזכות אזרחים כמוך וכמו דין וחבריו תקום כאן חברה שוויונית וצודקת.

ד"ר לוסיאן לזר, מנהל תיכון על שם רנה קסין בדימוס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות