${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במבט שני | מכתבים למערכת 6.12.2017

תגובות

במבט שני

בתגובה על "נהגים יקרים: מה שלא יהיה, אל תסתכלו למטה" מאת אורן דורי, עידו באום ועדו פילדמן ("הארץ", 3.12)

ההוראות החדשות בקשר להסטת עיניהם של נהגים הן פשוט מטומטמות. קשה להאמין שהוראה דומה קיימת באיזשהו מקום אחר בעולם.

ראשית כל, כיצד יוכיח מי שיהיה חייב להוכיח, שהנהג הסיט את מבטו לעבר טלפון, שאולי בכלל אין לו? הרי כל אדם סביר, לא כל שכן נהג סביר וממוצע, מזיז את ראשו ללא הרף כשהוא נוהג או הולך או יושב על כיסא.

נתאר לעצמנו שאחד המרגלים הללו, שהממשלה עומדת להמציא עכשיו, שיעקבו אחרי מבטיהם של נהגים, יסיע את מכוניתו ליד מכוניתו של הנהג החשוד בעבירה הקשה הזאת, הרי לא ייפלא שהנהג החשוד יסיט את מבטו לעברו כדי לראות מי העוקב אחריו. ומה יעשה המרגל? יגיש לו הודעת קנס? ואם הנהג "החשוד" יסיט את מבטו לעבר מישהו היושב לידו במכונית, תוך כדי שיחה, הוא יהיה אשם בעבירה על התקנה הטיפשית הזאת? ספק בעיני אם מי מן הממציאים את העבירה הזאת של הסטת מבט חשב על הצד המעשי של הנושא הזה. הנה משתוללת שריפת בצד הדרך שבה נוהג "החשוד". האם יעבור עבירה אם יעיף מבט על הדליקה, לא רק מטעמי סקרנות, אלא כדי שלא ייפגע?

בצד שורת החוקים המזעזעת שחברי ממשלה העלו לאחרונה על סדר היום, ההוראה בדבר ענישתם של נהגים "המסיטים מבט" לעבר מי יודע מה, היא ממש טיפשית ואף מטומטמת. קשה להגזים בתיאור המופע הממשלתי הזה.

גבריאל שטרסמן, קרית אונו

די להתרפקות

בתגובה על "לבני, את לא ממשיכתו של ז'בוטינסקי" מאת גבריאלה ברזין ("הארץ", 3.12)

תמוה מאוד, כי המרצה לפילוסופיה (יהודית וערבית) איננה מודעת לממד האלילי שבמאמרה. לשיטתה, יש להבין את "המעריצים המתרפקים על דמותו של מנהיג נדיר זה", ואילו "המבקרים", אין לה כל הסבר אחר, אלא שיש ביניהם "המגלים חוסר הבנה למפעלו". בפילוסופיה היהודית־המוסלמית ידעו גם ידעו לבקר היטב אפילו דמויות מופת.

בין כך ובין כך, מאמרו הידוע של ז'בוטינסקי, אשר ד"ר גבריאלה ברזין מנתחת בקפדנות, מכיל חלקים שאף אדם מוסרי או שוחר אמת כיום לא היה מזדהה עמם: לא עם הטענה האנכרוניסטית, שהוא לא יכול היה לצפות את הפרכתה על ידי ההסכמים עם מצרים וירדן ("ואולם גם הסכם עם הערבים הלא־ארץ־ישראליים הוא בגדר הזייה שאינה ניתנת להתגשם"); גם לא עם הקביעה הפטרנליסטית האנטיפתית: "מבחינה תרבותית הם פיגרו מאחורינו כ–500 שנה", "עם מפגר, אבל עם חי". וגם לא עם ההסתמכות המתרפקת על שורת השיר הפיוטית: "שם ירווה לו משפע, מאוֹשר, בן־ערב, בן־נצרת ובני, אשר עליו, לדעת המחברת, "לבני הוסיפה, בצדק, ש'אין תיאור יותר יפה למלה שוויון'".

תפישה כזאת של ציפי לבני היתה אמורה לעורר אצל מי שעוסקת בפילוסופיה תהייה מסוימת: האם שוויון זכויות מסתכם בכך? האם העדר זכויות פוליטיות מלאות לנשים (גם אם תהיה להן רווחה כלכלית) לא היה מעוררת את זעמה? ואולי אפשר סוף־סוף לקבל את מה שראוי ולדחות את מה שאיננו נסבל, בין אם ענייננו בזאב ז'בוטינסקי, בדוד בן־גוריון, במנחם בגין ובשמעון פרס בלי התרפקות "על דמותו של מנהיג נדיר" ובלי אנדרטאות ומקדשים של מורשת?

יקותיאל נחמיה, תל אביב

והפסלת: שוש חפץ

בתגובה על "שנית ניצנים לא תיפול" מאת אורי משגב ("הארץ", 1.12)

קראתי בעיון רב את הכתבה על קיבוץ ניצנים מאת אורי משגב. התוכן היה מוכר לי בהחלט, ואני מוקירה את הכתיבה שהיא ממצה, מעמיקה ומסבירה בצורה נוגעת ללב את כל אשר קרה. יש לי הערה קטנה, אבל חשובה לי אישית. משגב מציין את פסל "הלוחמת העברייה", אבל לא מציין את שם הפסלת. שם הפסלת שיצרה את הפסל הוא שוש חפץ.

שוש היא אחותי, אשר תרמה את הפסל לקיבוץ. יצחק פונדק היה בקשר אתה כל זמן העבודה. אחותי היתה מאפקה, תל אביב, ונפטרה לפני שלוש שנים, בגיל 89. כאב לי שלא הזכירו את שמה. ידעתי עד כמה קשה עבדה ונתנה בפסל זה את כל נשמתה.

חווה זק"ש, ראשון לציון

טראמפ, תקשיב

לנשיא טראמפ וליועציו ערב ההחלטה בסוגיית ירושלים: ההצהרה הצפויה היום, יום רביעי, עלולה להיות בעלת השלכות גורליות לאזור ולתפקידכם בו. אם הנכם רציניים בכוונתכם לקדם הסדר בין ישראל לפלסטין, האופציה הטובה ביותר מבחינתכם, ומבחינת תושבי האזור, היא להכיר בירושלים המערבית כבבירת ישראל, ובאל־קודס כבבירה הפלסטינית. בכך, תקבעו את העיקרון של ירושלים פתוחה כבירת שני העמים. להצהרה ברוח כזאת עשויה להיות דינמיקה חיובית ביותר. היא בבחינת WIN–WIN — גם הכרה, גם תרומה של ממש לקידום הסדר.

דן יעקבסון, הרצליה

זיכרון מנתניהו

לפני כ–45 שנים עבדתי במלון "דולפין" בשבי ציון כמנהלת קבלה. באחד הימים הגיעו למלון פרופ' בנציון נתניהו ורעייתו צילה לנופש. למחרת בואם ניגש אלי פרופ' נתניהו ושאל אותי אם הוא יכול להשתמש בכספת במלון והאם היא בטוחה. עניתי לו בחיוב ושאלתיו אם מדובר בכסף רב. תשובתו היתה, כי מדובר בדבר יקר ערך מכסף — זיכרונותיו של בנו יוני ז"ל. כאשר הכנסתי המעטפה לכספת, הוא הסתכל בעיני וביקש שאשמור את המפתח בכיסי.

אשמח אם זיכרון זה אולי יגיע לאוזניו של בנו ראש הממשלה שיבין, כי יש ערכים גדולים מכסף ומתנות.

עמית רגב, שבי ציון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#