טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעניין מה אני | מכתבים למערכת 8.12.2017

תגובות

מעניין מה אני

בתגובה על "מלכוד הוולגריות" מאת רון כחלילי ("הארץ", 29.11)

למקרא מאמרו של רון כחלילי עולה מסקנה, שכחלילי לא מכיר בעם הישראלי ובתרבות הישראלית שהתפתחו פה. בעיניו מתגוררים בישראל שני עמים זרים זה לזה — המזרחים והאשכנזים.

ממאמרו נידף ריח של השלמה והסכמה לסגנונם הגס והוולגרי של מירי רגב, דוד ביטן ודוד אמסלם. הוא רואה את התנהגותם כהתנהגות נורמטיבית בקרב בני עדות המזרח, ולא היא. עיניו טחו מראות שהתנהגותם וסגנונם אינם אלא מעשה התחנפות וכניעה ל"בוס אשכנזי", שבו הם בחרו ואותו הכתירו למלך עליהם.

אני תוהה לאיזו קטגוריה כחלילי יסווג אותי. אני בן דור תש"ח, לחמתי במלחמה להקמת מדינת ישראל, תרמתי את חלקי במעשה קליטת העלייה בשנות ה–50 — מעשה ענק שאין דומה לו. אני נין לעולים שעלו במאה ה–19 מארצות אשכנז, ולגאוותי אני סבא וסבא רבא לנכדים ונינים ילדי קיבוץ הגלויות. אני תוהה האם אני וצאצאי כבר נחשבים בעיני כחלילי לישראלים. ותהייה נוספת יש לי: מה הם בעיניו בני שכונות ירושלים הוותיקות: המוגרבים, הבבלים, הבוכרים, הגורג'ים, הס"ט דוברי ה"לדינו" וכו'.

מתי כבר יפסיקו אותם צעירים משכילים "שמזרחיותם אומנותם" להשקיע את מרצם בהעמקת השסע הלאומי והעברתו מדור לדור, ויתחילו להשקיע את מיטב כישרונם באיחוי הקרעים ובחיפוש אחר המאחד והמלכד לתפארת עם ישראל.

אבי גולדמן, כפר נטר

הדור שכבר איננו

בתגובה על "שנית ניצנים לא תיפול" מאת אורי משגב ("הארץ", 1.12)

קראתי בעניין רב את כתבתו של אורי משגב על אודות ניצנים, והערה לי אליו: שמו הנכון של מאיר אינו אנטון כי אם אנטין. הוא היה אח של אבא שלי.

הכתבה הובילה אותי למחשבות על תקופת הקמת המדינה ועל משפחתי. אבי שירת בהגנה במחלקת חימוש, אשר היתה אחראית על השגת נשק, חומרי נפץ וכדומה, הטמנתם במקומות מסתור ואחזקתם השוטפת, כדי שיהיו זמינים לשימוש בכל עת, וניתן יהיה לשגרם ליישובים בכל הארץ וליחידות המגויסות של ההגנה. כאשר הגיעו קריאות העזרה הנואשות מקיבוץ ניצנים, אבי היה בין אלה שלחצו על המפקדה לשגר נשק וסיוע ללוחמים. הוא ידע שאחיו, אנטין, נלחם על קיומה של ניצנים, ועל חייו. העזרה לא הגיעה.

אלמנתו נישאה לימים למי שהיה בעלה של מירה בן ארי, שנהרגה גם היא בקרב זה, והם היו חלק ממשפחתנו הקטנה. אני זוכרת היטב את טקסי יום הזיכרון בניצנים, אל מול אנדרטת הנופלים. פקדנו אותה מדי שנה. הדור הזה כולו כבר איננו. לא הורי ולא הדודים.

טלי בן־דור, כפר סבא

בהודו זה אחרת

בתגובה על "יגאל עמיר וכפילו ההודי" מאת רוגל אלפר ("הארץ", 3.12)

צריך מידה רבה של אי היכרות עם הודו כדי להשוות בין רוצחו של רבין לרוצחו של גנדי בלי להודות גם בהבדלים העצומים ביניהם.

גודסה, רוצחו של גנדי, ברהמין מהרשטרי, הגיע מהאליטה של החברה ההודית, מקבוצה מצומצמת ואינטלקטואלית שביקשה תחייה של החברה ההודית לפי הנורמות הלאומיות, או שמא הלאומניות, ששררו במערב: גבורה, סדר, ואמונה בקדמה ומודרנה. גנדי ייצג מודל היברידי של גבריות (רבות נכתב על זהותו המינית של גודסה), חשדנות עמוקה כלפי המדעים המערביים ובעיקר המחקר ההיסטורי, התנגדות לעירוניות ולפיתוח תעשייה כבדה. בקיצור, הוא הציע מודל לאומי אלטרנטיבי למערב, בעוד גודסה וחבריו לאר־אס־אס נשאו עיניהם למודלים האירופיים של הלאומיות. הפייסנות כלפי המוסלמים היתה מקרה פרטי של אי הכרה של גנדי — בעיני הימין ההודי — בעצם ההבדל בי הינדואים למוסלמים כשתי יחידות לאומיות שצריכות להגיע להסדר הוגן ביניהן. לכן בעבור גנדי לא היה דבר כזה ויתור למוסלמים, כי המוסלמי לא באמת נפרד מההינדואי.

אשיש נאנדי, הסוציולוג ההודי הנודע, כבר חשף את הוויכוח בין גנדי לימין ההודי, כוויכוח על עתידה של הודו כמדינה לאומית נורמטיבית, או מדינת מופת על־לאומית ועל־מגדרית. גודסה באמת היווה איום אינטלקטואלי על המפעל הלאומי־הרוחני הגנדיאני, ומהבחינה הזאת — ההשוואה של רוגל אלפר עושה חסד עם עמיר.

לב ארן, מנגלורו, הודו

יעלה על הדעת?

בתגובה על "כולם בשביל אחד" מאת יוסי ורטר ("הארץ", 1.2), על "דיווחים בסוריה: ישראל תקפה בסיס איראני ליד דמשק" מאת ג'קי חורי ויהונתן ליס ועל "מבחן בלתי רצוי" מאת צבי בראל (3.12)

יוסי ורטר כותב על נתניהו: "האזימוט שלו אינו פוליטי או ציבורי או אפילו אלקטורלי, אלא נטו אישי". כותבים ג'קי חורי ויהונתן ליס: "הטלוויזיה הממלכתית בסוריה דיווחה שחיל האוויר הישראלי תקף אתמול לפנות בוקר בסיס צבאי שמקימה איראן בעיר אל־כיסווה, הסמוכה לדמשק", וכותב צבי בראל: "העדר תגובה איראנית רשמית עד כה... עשוי להעיד על כך שבשלב זה היא אינה מעוניינת להפוך את התקיפה למבחן אסטרטגי, שעלול לגרום לעימות ישיר עם ישראל".

הייתכן שיש קשר? האם עלינו לצפות להתגברות התקיפות הישראליות, מבחינת כמות התקיפות ואיכות המטרות, ולהיערך לשלב שבו איראן, באופן ישיר או על ידי הפעלת אסד או החיזבאללה, כן תחליט להגיב? האם האזימוט האישי של נתניהו עלול להוביל אותנו גם למלחמה, על כל המשתמע מכך, במקרה שלא יהיה די בהרס הדמוקרטיה כדי לעצור את החקירות נגדו?

יהודה פלקוביץ, הרצליה

אין כאן פייק

בתגובה על המכתב למערכת של מרדכי בהט, "גרמנוּת וצרפתוּת" ("הארץ", 1.12)

בטרם יחרוץ משפט, אני מציע למרדכי בהט ללמוד על המאפיינים המגבשים, הלא בהכרח דתיים, של התרבויות הגרמנית, הצרפתית, הספרדית והרוסית. ואני מזמין אותו לבחון את הדת הנוצרית: היא התחילה ברומא, התפצלה לביזנטיון, ושוב התפצלה לזרמים שונים כמו קתולי, פרוטסטנטי, פרבוסלבי, יווני אורתודוקסי ועוד רבים אחרים.

האם נצרות יש רק אחת? באיזו רשות הוא נוטל לעצמו את הזכות לבטל את אמונתם של אחרים? ליהדות פנים רבים, ואף לא אחד מהם ראוי להיקרא "פייק".

חיים ניסני, כפר סבא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#