טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

והארץ לא רעדה

תגובות

בתגובה על "החוק מונע ממאות ילדים שנפגעו מגילוי עריות לקבל טיפול" מאת לי ירון ("הארץ", 1.10)

למקרא כתבתה של לי ירון נסערתי והתקוממתי. הייתי בטוח, שהכתבה תכה גלים בכל רחבי המדינה ובכל כלי התקשורת. חשבתי שנהיה עדים בעקבותיה לצונאמי של תחקירים על שלושה "פשעי סדום" המתוארים בה. הראשון: ההיקפים של מעשי גילוי העריות במשפחה הישראלית; השני: הלקונה המשפטית לפיה הילד הנפגע מהורהו, צלמו, עצמו ובשרו, מנוע מלקבל טיפול (בדרך כלל נפשי) ללא הסכמת ההורה הפוגע; השלישי: המפנה אצבע מאשימה אלינו כחברה, המחויבת לפעול במישור הערכי והמוסרי על מנת לאלץ את הממסד להטיל למערכה את כל תעצומות הנפש והמעש, לחלץ את הילדים הנפגעים ממצוקתם ולהגיש להם את הטיפול המתבקש.

בהתמקדותי ב"פשע סדום" שלישי זה שלנו, כחברה הכבולה בעבותות למגבלות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות — כשהלב נקרע בגלל קורבנותיו — אני מפנה את תוכחתי למחוקק ולמשרדי הרווחה והבריאות, שאינם שם כדי למנוע זאת.

במאמר מצוטטות גם מנהלת מסל"ן ומנכ"לית המועצה לשלום הילד, שמבקרות את המצב החמור וטוענות שיש לשנותו — ייתכן שהן אף חוברות לח"כ עליזה לביא, שקידמה חלקית חקיקה בנושא. אך אין די בכך. לדעתי את המאמץ למיגורו של פשע זה יש להעתיק לזירה הציבורית־הפגנתית — אל הרחוב! העם רוצה צדק מוסרי לקורבנות גילוי עריות, כך שבמפגש האיזונים והזכויות תעמוד זכותו האבסולוטית של כל ילד נפגע לקבל טיפול, גם כשמדובר אך בחשד, וזאת תוך ניטרול מלא של התנגדותו של מי ממולידיו. לחץ ציבורי כזה צריך שיוביל את כל הגורמים לשבת על המדוכה, כך שיינתן משקל עדיף לחשיבות הטיפול הזה על פני השיקול המגביל זאת.

לדעתי, לצד הדיבר החשוב כשלעצמו של כיבוד ההורים, חסר בעשרת הדיברות הדיבר "כבד את ילדך".

דוד רוט, עו"ס, ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות