טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוג של אונס | מכתבים למערכת 26.12.2017

תגובות

סוג של אונס

בעקבות "מהי יהדות" מאת אליה ליבוביץ ("הארץ", 8.12)

גדלתי במשפחה חילונית. כשהתבגרתי סברתי שלכל אחד יש זכות לבחור את השקפותיו ומנהגיו. בבואי להינשא ברבנות, התברר לי שדורשים ממני לבצע סדרת פעולות שלא הזדהיתי עמן ולא רציתי לבצע, אך נאלצתי לעשות כן בעל כורחי. במקווה לא רק נדרשתי להתפשט בפני אשה זרה, היא גם דרשה ממני לומר תפילה בזמן שהיא דוחפת את ראשי למים. "אינני יודעת", אמרתי. זה כלל לא הפריע לה. היא אמרה: "אז תחזרי אחרי: ברוך אתה אדוני אלוהינו שציוונו על הטבילה".

נאלצתי לחזור על מלות התפילה, שאינן מתאימות לאורח חיי. בצאתי מן המקווה חשבתי לעצמי: הרי זה מבזה את המלים הקדושות לה.

ומה היתה ההשפעה של אותו מעמד עלי? התנגדות לכל מי שמרשה לעצמו לאלץ אותי לנהוג על פי דרכו.

עם השנים, צברתי כעס רב בגין ההתערבות בענייני האישיים, והכעס רק מתפתח לצערי לשנאה כלפי כל המנסים לכפות עלי אורח חיים המנוגד להשקפת עולמי ולזכותי לבחור באופן החופשי מכפייה. כפייה דתית היא למעשה סוג של אונס.

אילנה אנגל, תל אביב

הרצל לא התלהב

בתגובה על "ירושלים של מעלה וירושלים של מטה"מאת שלמה זנד ("הארץ", 15.12)

אין לי ספק שרוב אזרחי ישראל מודעים לבעייתיות החברתית, ובעיקר הפוליטית, של האוכלוסייה בירושלים בכלל ובמזרח העיר בפרט (ואני כמו רבים אחרים רוצה לראות פתרון לירושלים המזרחית), אך בעניין זה שלמה זנד אינו מבשר שום חידוש. הוא טוען שאנחנו משלים את עצמנו שירושלים יהודית, בעוד שלמעשה היא רחוקה מלהיות יהודית במהותה. כדי להדגיש רעיון זה הוא מתמקד בעיר העתיקה, ודרך זו אינה מוצלחת במיוחד. בסופו של דבר מדובר בשיטה היסטורית מלאת בורות, והגילויים הרבים האחרונים של הארכיאולוגיה בירושלים רק מדגישים זאת.

גם אם ירושלים אינה מוזכרת בתורה, הרי כמעט כל תפילה שנייה מזכירה את ירושלים ואת הערגה אליה. למרות הכיבושים הרבים על ידי עמים שונים, אי אפשר להסתיר את העובדה שירושלים מסמלת את הלב של ארץ ישראל הממשית והרוחנית. נכון שהנוכחות של האוכלוסייה הפלסטינית בעיר העתיקה דומיננטית, אך במקביל לזה הלכה והתרחבה האוכלוסייה היהודית. אי אפשר לאפיין את ירושלים היום דרך העיר העתיקה בלבד. כיצד אפשר להשוות את המצב האומלל של מקום זה בסוף המאה ה–19, כאשר כל ארץ ישראל כולל ירושלים היוותה פינה נידחת של האימפריה העותמאנית? אין תמה שהרצל ועולי העלייה השנייה והשלישית לא התלהבו ממנה. אך מנגד, אל נשכח שיוצאי חומות ירושלים במחצית השנייה של המאה ה–19 היו בין חלוצי ההתיישבות החדשה.

פרנק שפירא, רמת גן

להרחיק ורחוק

בתגובה על "להרחיק את חב"ד", מאת רם פרומן("הארץ", 18.12)

אכן, יש להרחיק את חב"ד מילדי ישראל, לפני שהם ישמעו מחברי הכת את צידוק השואה שהשמיע ה"רבי", אשר ראה ברצח שישה מיליון יהודים, ובהם מיליון וחצי ילדים, "ניתוח" הכרחי שהאל ביצע בעם היהודי באמצעות שליחו אדולף היטלר, לא פחות (ראו "האל הרופא" מאת יהודה באואר, "הארץ", 1.6.2007). בעולם אידיאלי היה צריך להציל מ"חינוך" זה גם את ילדי הכת, "תינוקות שנשבו" במלוא מובן המלה, אבל זה כנראה לא ניתן. לפחות, נחסוך את הרעל הזה משאר ילדי ישראל.

יהושע עמישב, ראשון לציון

הימין שאיננו עיוור?

בתגובה על "חיבקו את שרלו, ועכשיו יזרקו" מאת נוה דרומי ("הארץ", 19.12)

מדהים, וכנראה שזה נובע מעיוורון פסיכולוגי, כיצד מסוגל הימין הישראלי לטמון את ראשו בחול ולהתעלם מהסירחון המוסרי האופף אותו. נוה דרומי, כמייצגת טיפוסית של הימין העיוור, לא מסוגלת להבין איך איש ימין דתי, קצה נפשו בשלטון מושחת.

הכי קל להצטרף למקהלה הסובבת את ראש הממשלה אשר צועקת מיד "סמולנים סמולנים", במקום להצטרף להפגנות נגד השחיתות המככבת בסביבתו. אין לי ספק בכלל כי התסכול אצל ציבור ימני גדול, שהשחיתות המתגלה לכאורה סביב מקורבי ראש הממשלה ואולי גם סביב ראש הממשלה עצמו, מציקה לו לא פחות מאשר למפגינים בשדרות רוטשילד, והוא אינו מצטרף רק כי ראש המשלה ובעקבותיו כתבי חצר כמו דרומי צובעים את ההפגנה בצבע "סמול". יתכבד אותו ציבור ימני מתוסכל, יצטרף ויפגין שוב בירושלים נגד השחיתות, הפגנה של אנשי ימין בגוון ימני.

מיכאל סלעי, רמת גן

ליפול על חרב

בתגובה על "נמוך ביבי, נמוך" מאת יוסי ורטר ("הארץ", 20.12)

יותר מאלפיים שנה חלפו מאז העלה המדינאי הרומי קיקרו על הכתב את הסיפור המיתי על חרב דמוקלס, ועם זאת הוא אקטואלי לנצח ומתאים לכל איש ציבור שתחושת הגאווה של אני ואפסי עוד תוקפת אותו בהגיעו לכיסאו. דמוקלס היה איש חצרו של המלך דיוניסיוס, שנענה להצעתו של המלך להחליף אותו בכיסאו ליום אחד. הוא נהנה עד מאוד ממנעמי השלטון, עד שהבחין לפתע כי מעל ראשו תלויה חרב על שערת סוס בודדת, שבכל רגע עלולה להיקרע וליפול על ראשו. עד מהרה ביקש לעזוב את הכס ולחזור לתפקידו הקודם.

נאומו של בנימין נתניהו נגד המשטרה והמלצותיה מעיד על כך שהוא רואה כבר את שערת הסוס מעל ראשו נפרמת, אבל במקום לקום וללכת הוא מגיב בהיסטריה. אסור שאדם במצב כזה ימשיך לשמש כראש ממשלה ולעסוק בקבלת החלטות קריטיות. אם הוא לא מבין את זה, אזי על חברי הממשלה שלו להעמידו במקומו. בשלב הזה הם שותקים והאחריות הציבורית נופלת על כתפיהם.

חיים מנור, כפר סבא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true