טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפני כ–30 שנה | מכתבים למערכת 27.12.2017

תגובות

לפני כ–30 שנה

בתגובה על "באין רגליים, הצלף ירה בראש" מאת גדעון לוי ("הארץ", 17.12)

הקוד האתי של צה"ל, המכונה "רוח צה"ל", קובע מפורשות: "טוהר הנשק — החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים".

הרג שני המפגינים הפלסטינים, ששעטו אל גדר הביטחון ברצועת עזה, עומד בניגוד מוחלט לערכי צה"ל ומחייב את הקמתה של ועדת חקירה הן כדי לברר מדוע נעשה שימוש בצלפים שירו באש חיה כנגד המפגינים, הן כדי לבדוק אם יש מקום להעמדה לדין של מפקדים או חיילים, והן כדי למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד.

בשנות ה–80 שירתתי כקצין ביחידת חי"ר בגדה המערבית. בעקבות הפרות סדר מסכנות חיים במחנה בלאטה, שלח אלוף הפיקוד דאז, אהוד ברק, לגזרה את טובי הצלפים של צה"ל והורה להם לדאוג לכך שמנהיגי ההפגנות "ייפצעו קלות ברגליהם". תוכנית "הומנית" זו נחלה כישלון חרוץ ומפגינים מצאו את מותם מירי הצלפים המיומנים. התברר כי בהפגנות המונים סוערות, ירי צלפים כמוהו כירי בלתי מבוקר באש חיה אל עבר המפגינים.

ב–30 השנים שחלפו מאז פותחו בצה"ל אמצעי אל־הרג רבים לפיזור הפגנות כגון מערכות להתזת מים, מערכות "צעקה" ופצצות בואש ולא ניתן להבין מדוע נעשה שימוש בצלפים שירו אש חיה אל המפגינים ברצועת עזה, שאף לא חצו את גדר הגבול.

הפלסטינים ימשיכו להפגין למען זכותם הטבעית והצודקת לחיים של חירות וכבוד, ועל צה"ל לנהוג באיפוק מרבי ולהימנע באופן מוחלט משימוש באש חיה, למעט במצבים של סכנת חיים.

מיקי גור, נווה מונוסון

*

ביושבי בביתי עם שחר, קראתי בעיתון לאנשים חושבים את מאמרו של המוכיח בשער, גדעון לוי, המתאר את הריגתו של אברהים אבו ת'וריא, פלסטיני נכה המרותק לכיסא גלגלים, על ידי צלף בצבא המוסרי בעולם, במהלך הפגנה שנערכה בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה. בהפגנה זו השתתפו פלסטינים רבים, שהתאספו למחות על הצהרתו של נשיא ארה"ב טראמפ, על כך שירושלים היא בירת ישראל.

כותב לוי: "הריגתו של הצעיר הנכה עברה בישראל כמעט ללא אזכור... קל לתאר מה היה קורה אילו הפלסטינים היו הורגים ישראלי בכיסא גלגלים. שומו שמים: כמה מלים היו נשפכות על האכזריות ועל הברבריות שלהם". רציתי להביא לתשומת לבו של לוי, שאכן אירע מקרה הפוך, שבו נרצח יהודי אמריקאי, ליאון קלינגהופר. בדומה לאבו ת'וריא, קלינגהופר היה נכה מרותק לכיסא גלגלים. באוקטובר 1985 מחבלים פלסטינים מארגון החזית לשחרור פלסטין השתלטו על ספינת הנוסעים האיטלקית "אכּילה לאורו" וכשזיהו שאחד מהנוסעים, קלינגהופר, הוא ממוצא יהודי, הוא הושלך אל מותו עם כיסא הגלגלים למימי הים התיכון.

שי ווינאפל, פתח תקוה

מה שמותר לפר

בתגובה על "הקבינט: גופות מחבלים לא יוחזרו, נבקש דיון נוסף בבג"ץ" מאת נעה לנדאו ("הארץ", 19.12)

בהיות ילד באיטליה חונכתי להבין את מקומי מול המבוגרים לפי הפתגם הלטיני quod licet Jovis non licet bovis, או "מה שמותר לאל אסור לפר". כשהתבגרתי ולמדתי אזרחות הבנתי, כי במשטר דמוקרטי המצב הפוך: מה שמותר לאזרח הפשוט אינו מותר לבעל השררה. האזרח חופשי לעשות כל מה שלא אסור במפורש בחוק, ולעומת זאת השלטון, בעל הכוח והסמכות לשלול את החופש של האזרח ולפגוע בו (למטרות ראויות בלבד), רשאי לעשות אך ורק מה שהחוק מתיר לו.

עקרון יסודי זה של המשטר הדמוקרטי לא נהיר כנראה לשרת המשפטים איילת שקד ולראש ממשלתנו, התוקפים את החלטת בג"ץ האחרונה, ולפיה אין לממשלה סמכות חוקית לעכב מסירת גופות מחבלים למשפחותיהם כל עוד אין במערכת החוקים של ישראל הרשאה מפורשת לכך. ייתכן שבאווירה הנוכחית רוב הציבור בישראל ורוב מנהיגיו היו מקבלים ציון נכשל במבחן אזרחות בינלאומי, בשל אמונתם כי העיקרון היחיד של הדמוקרטיה הוא שלטון הרוב והתעלמותם מהעיקרון הבסיסי דלעיל, בדיוק כמו מהעיקרון האחר של זכות המיעוט, כל מיעוט, להפוך אולי לרוב, בבוא העת.

רימון לביא, ירושלים

הוא מפחיד אותי

בתגובה על "כשקיבוצים יקלטו פליטים" מאת רון כחלילי ("הארץ", 22.12)

צריך להיות סומא, חירש ותתרן, כדי לא להבחין בשנאה המפעפעת ומבעבעת במאמרו של רון חכלילי כלפי כל עמדה או גישה שאין בה סממן מזרחי והנוגעת בכל סוגיה ציבורית בארץ הזאת. יציאתו להגנתם של הפליטים שהסתננו ארצה, על חשבון ביטחונם ורווחתם של אזרחי מדינת ישראל בכלל ותושבי דרום תל אביב בפרט, ממש "נוגעת ללב". במדינה שעצם קיומה נתון תחת איומים חיצוניים והשקועה עד צוואר בבעיות פנימיות שאין צורך לפרטן מעל גבי מצע זה, ייאמר: "עניי עירך קודמים".

משום מה אני חרד מהמלים המסיימות את המאמר: "המהפכה המזרחית שאינשאללה עוד תגיע". אני חרד שמהפכה זו תהיה שטופה בדם של מלחמת אזרחים חלילה. האם לכך שואף כחלילי? אני בהחלט מקבל את זכותו לומר ולפרסם את דעתו, אלא שאני דוחה את דבריו ואת דעתו בשאט נפש.

איתן דלוגין, תל אביב

רוגל, אל תיחת

בתגובה על "גדול הפרימיטיבים" מאת רוגל אלפר ("הארץ", 13.12)

מדורו של רוגל אלפר במקרים רבים גס, בוטה, אפילו מגונה. כזה שבינו לבין ביקורת טלוויזיה אין ולא כלום. ואף על פי כן במקרה של תיאור לוויית הרב שטיינמן קלע אלפר למטרה במאה אחוז ואני מזדהה עם כל מלה שבו. וכי אפשר לקרוא לאדם הבטוח שאשה היא "חמת מלא צואה", "שלא ילך איש בין שתי נשים ולא בין שני כלבים", ש"קול באשה ערווה" ועוד הבלים נוספים שהטיף לחסידיו השוטים, בשם אחר חוץ מ"פרימיטיבי"? שלא לדבר על שאר השטויות.

תודה לרוגל, ואל תיחת.

אדריאן ארנסטר, דתי לשעבר וחילוני אדוק היום, הוד השרון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true