טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עדיף להטיף לסובלנות | מכתבים למערכת 1.1.2018

תגובות

עדיף להטיף לסובלנות

בתגובה על "לותר? השתגעתם?" מאת יואל בן־נון ("הארץ", 29.12)

מאמר ההטפה של הרב יואל בן־נון נגד הרעיון לאמץ את דרכו של לותר ולבנות תנועה רפורמית יהודית, לוקה בחד־צדדיות מצמררת. לכאורה, כל שהוא מציין, אמת. נכון, בעקבות או במקביל ליוזמתו של לותר התפלגה הכנסייה הנוצרית. נכון, היו מלחמות דמים. נכון, לותר היה אנטישמי בוטה.

ואולם, אי אפשר להבין את עלייתו של לותר בלי להציג את הרקע, את הממסד הנוצרי של אותם ימים, את האפיפיור ליאו העשירי שהשחית את הכנסייה בגלל יוזמות מדיניות (מלחמה נגד צרפת), בגלל מפעלי בנייה ראוותניים (הקפלה הסיסטינית, בזיליקת סן פייטרו), יוזמות שבעבורן בחר לקדם את מנהג מכירת החטאים (אינדולגנציות). הכנסייה הקתולית התנכרה למאמיניה, לותר ביטא את תגובתם.

ולכן, אין טעם לצאת למסע צלב נגד הרפורמיסטים, שכן תנועה זו היא סימפטום מובהק לפשיטת הרגל של האורתודוקסיה. יהודים מודרנים רבים פשוט אינם מוצאים את מקומם באורתודוקסיה. הם מחפשים חלופות. כרב אורתודוקסי על בן־נון לאמץ את הקריאה "טול קורה מבין עיניך", או במלים אחרות, "הרבנות תחילה!". לאחר חורבן בית שני ניצלה היהדות מחורבן בגלל רבן יוחנן בן־זכאי, שהמציא מחדש את היהדות. אילו הצמיחה הרבנות את הרפורמיסטים שלה, ואיני מתכוון לרבני צוהר שכל ששינו הוא התייחסות ואווירה, לא היתה מתפתחת התנועה הרפורמית.

היום, כשהעובדות כבר נקבעו, רבנים כמו בן־נון צריכים להיות נושאי הדגל של סובלנות כלפי הרפורמים, מבשרי השוויון לנשים, מעודדי הדמוקרטיזציה בממסד הרבני. היום, אין מקום למלחמת צלב נגד הרפורמים. להפך, צריך לחבק אותם, להזמין אותם להתפלל כדרכם בכותל המערבי עצמו (ולא להידרש לתחליפים, שגם הם אינם מתקבלים על ידי הממסד הרבני והפוליטי הדתי).

פרופ' רן חרמש, תל אביב

קונץ של דמגוגים

בתגובה "כפייה חילונית בכסות של ליברליזם" מאת ישראל כהן ("הארץ", 26.12)

אחת הדרכים המקובלות על הדמגוגים היא השוואה או משל שעשויים לחזק את טיעוניהם. הקורא משתכנע, ואינו בודק האם יש קשר בין שני העניינים.

גם בדבריו של ישראל כהן נמצא אותו אמצעי דמגוגי. מן המפורסמות הוא, שהחברה החרדית היא חברה סגורה, שאינה מאפשרת לחבריה, ובמיוחד לחברותיה, לצאת ממנה ואינה מציגה בפניהם אפשרות בחירה. מה הקשר בין מחאת חברי הכנסת בשכונה חרדית לבין הפגנת אנשי ימין בעיר ערבית? אלא שלכותב לא אכפת. הוא יודע, שברגע שיזכיר אנשי ימין קיצוניים וערבים, מיד יכירו הקוראים בצדקתו. ומאליו מובן, שאם הנשים החרדיות תומכות בסעיף המאפשר לגברים בלבד להתמודד ברשימה לכנסת — אין ספק שהדבר נעשה מרצונן.

צר לי לחלוק על דבריו. לרוב הנשים החרדיות אין דעה משלהן. הן כפופות לפטריארכיה השולטת בהן. ואוי לאשה שתעז לצאת כנגד מה שלימדו אותה. וראה מקרה אסתי ויינשטיין.

ולגבי הסיור של חברות הכנסת בשכונה החרדית: אין כאן פגיעה בזכויות המיעוט בישראל. איש לא הכריח את תושבי השכונה הדתית להיות חילונים. נהפוך הוא, יש שמירה על זכות הרוב לחיות במדינה מתקדמת ולא במדינה חשוכה, הנשלטת בידי רבנים. וניצול לאומיותה של חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן הוא גזענות לשמה. במיוחד שמטרת הסיור היתה לבדוק אם החלטות הכנסת קוימו.

ד"ר עמירה ביידר, חולון

במאמרו מקשר ישראל כהן בין הדרישה לבטל תקנה המדירה נשים ממפלגות חרדיות, להתנגדות להדרה ולאפליה של נשים ברחובה של עיר, לדוגמה בית שמש.

אני מבקשת להציע לכהן סרגל חשיבתי, שלפיו יוכל לבדוק אם מדובר כאן בכפייה חילונית גרידא, או בדרישה לגיטימית: אם הישועה של פלוני נובעת מכך שאלמוני יאוין או יוכחד, כי אז אין כאן פלורליזם אלא ברבריות.

לדוגמה: אם הישועה של החרדים בבית שמש נובעת מכך שהנשים לא תיראינה, לא מדובר כאן בשתי מערכות חיים לגיטימיות שבמסגרתן צריך לכבד את אורח החיים החרדי ולאיין את הנשים. בנקודה זאת נעלם הפלורליזם, והדרישה שעוטה מסווה של "כבדו את אורח החיים שלנו" היא בעצם ברבריות.

אפשר להניח את הסרגל על כל תופעה סוציולוגית, והתוצאה תהיה מאירת עיניים.

זהבה פישר, ירושלים

החלק החסר בתמונה

בתגובה על "ההיסטוריה של הסטירה" מאת עודד ידעיה ("הארץ", 27.12)

עודד ידעיה מתמקד במאמרו ביישוב חלמיש, ומפרט את יחסיו של היישוב עם שכניו הערבים מיום הקמתו עד ימינו אלו. ידעיה, צלם במקצועו, העלים חלק גדול מהתמונה. במיוחד העלים בידענותו הסלקטיבית את הרצח הנורא של משפחת סלומון הי"ד, ביישוב חלמיש, שאירע ב–21.7.2017. מחבל פלסטיני חמוש בסכין פרץ לבית המשפחה ורצח בדם קר את האב יוסי סלומון, את בנו אלעד ואת בתו חיה. רק תושיית השכן, לוחם מיחידת "עוקץ" שניטרל את המחבל, הצילה את מיכל אשתו של אלעד הי"ד ואת שלושת ילדיהם. הצעתי לידעיה כצלם: הוצא לאור בתמונותיך גם את הצד השני, גם אם דעתו לא כדעתך.

אשר ורש, שבי שומרון

פגיעה בטעם הטוב

בתגובה על "ימיו האחרונים של צ'אושסקו" מאת איריס לעאל ("הארץ", 24.12)

הח"מ נמנה עם מנוייו הוותיקים של עיתון "הארץ". הזדעזעתי לקרוא את מאמרה של איריס לעאל, "ימיו האחרונים של צ'אושסקו". כמו ה"גיליוטינה" שנשאו מפגיני מוצ"ש, המאמר הוא פגיעה בטעם הטוב, אם לא למעלה מזה. מניין שואבת לעאל את ההשוואה המזעזעת בין צ'אושסקו, שהוביל את עמו לאבדון, לבין בנימין נתניהו, שהינו, על אף ה"זיגזגים", מגדולי האומה, האהוב על רוב עמו, שמקום של כבוד לו בתולדות עם ישראל? לעומתו צ'אושסקו הוצא להורג ללא היסוס במשפט שדה.

קשה לסבול בורות היסטורית וחוסר טעם.

עו"ד יצחק משיח, תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true