טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רציונל אייכּה? | מכתבים למערכת 2.1.2018

תגובות

רציונל, אייכּה?

בתגובה על "הכנסת אישרה את החוק שיגביל את המלצות המשטרה" מאת יהונתן ליס ורויטל חובל ("הארץ", 29.12)

כידוע, "חוק ההשתקה" במתכונתו הסופית חל "רק" על ראשי משפחות פשע, טייקונים, רבנים ונבחרי ציבור: אזרחים שאינם בקטגוריות אלו אינם "זוכים" לפרקליט מלווה, ולכן החוק אינו חל עליהם. בתחילת תהליך החקיקה היתה הדחיפות ברורה לכל: הסתרת סיכומי (לא המלצות!) המשטרה בתיקי 1000, 2000, 3000 ו–4000, שראש הממשלה מעורב בהם עד צוואר. אולם פעילות החקיקה נמשכה — וקצבה אף גבר — לאחר החרגתן של חקירות קיימות מהחוק.

כמובן שלהרבה אנשים בקטגוריות הנ"ל יש עניין בחוק עצמו. לעומת זאת, לא סביר כי אלו יכולים לגרום למפלגת השלטון לפרוץ בריצת אמוק לא־רציונלית שכזאת. נשאלת איפא השאלה: מי יכול, ומדוע? אשר ל"מי", התשובה ברורה: רק ראש הממשלה יכול. אבל מדוע?

ההשערה שברצוני להעלות עונה על ה"מדוע": הייתכן כי ראש הממשלה חושש כי מידע ב"קליבר אטומי" עלול להגיע — בכל רגע ממש — לרשויות החוק, ולהביא לתחילת חקירה נוספת שתגמד את אלו הנוכחיות? אם השערה זו נכונה, ריצת האמוק לאישור החוק אינה אלא מאמץ להקדים "סכנה ברורה ומיידית", שדינה להיות מוסתרת מהציבור לזמן ארוך ככל האפשר.

חיים שן־אור, חיפה

ציוּנים זה לא הכל

בתגובה על "לותר? השתגעתם?" מאת יואל בן־נון ("הארץ", 29.12)

הרב יואל בן־נון נבהל ממאמר של רב קונסרווטיבי שכלל מלים חיוביות על מרטין לותר והרפורמציה, מפני שלותר שנא את היהודים והרפורמציה הובילה למלחמות דת עקובות מדם. בן־נון שופט דמויות ותופעות היסטוריות גדולות ומורכבות על ידי חלוקת ציונים. הבסיס לשיפוט שלו הוא בטענה ש"אי אפשר להפריד רעיון מתוצאותיו ההיסטוריות". תפיסה זו מובילה לאבסורד, שכן ניתן לטעון, באותה מידה, שמכיוון שהנצרות יצאה מהיהדות, ומכיוון שמרטין לותר יצא מהנצרות, היהדות היא האחראית לשנאת היהודים של לותר, לרפורמציה ולמלחמות הדת שבאו בעקבותיה.

האלימות שבאה בעקבות הפילוג בכנסייה היא בעיני הרב בן־נון סיבה נאותה להתנגד ליהדות הרפורמית היום. אכן, אם הפרוטסטנטיות לא היתה פורשת מהקתוליות, לא היתה עילה למלחמות הדת. אולם יש לשאול על החלופה למציאות ההיסטורית: המשך מונופול של הכנסייה הקתולית על הדת, ודיכוי אכזרי של כל מי שיעז להאמין באמונה אחרת.

בטווח הארוך, הרפורמציה הובילה לתוצאה שלותר בעצמו לא חלם עליה: במדינה המודרנית הליברלית והדמוקרטית, הדת היא עניין פרטי, שלרשויות אין בו סמכות; הן אינן רשאיות לאכוף אמונה מסוימת על האזרחים. זו תפישה שיהודים אורתודוקסים (ואני ביניהם) מתמודדים אתה כבר 250 שנה, מאז ימי משה מנדלסון. זאת התמודדות יותר מורכבת וקשה מחלוקת ציונים לאדם לותר ולרפורמה שהוביל.

מיכאל גיליס, ירושלים

משחקי כפייה

בתגובה על "כפייה חילונית בכסות של ליברליזם" מאת ישראל כהן ("הארץ", 26.12)

אני תוהה כיצד מעז ישראל כהן להאשים את החילונים בכפייה דתית, כשהם מתערבים בדרכי בחירת נציגי אגודת ישראל בכנסת. החרדים, המהווים פחות מ–10 אחוז מאזרחי ישראל, כופים על הציבור אפליה קשה בין גברים ונשים בדיני אישות, קובעים מי יהודי ומכריחים נשים לקיים לפני הנישואים טקסים מיושנים. מספר הזוגות שאינם מתחתנים או שנוסעים לחו"ל להינשא רק עולה — אבל הם אינם מתחשבים בדעת הקהל, אלא להיפך, מנסים תדיר להרחיב את שליטתם בנושאים אלו ובנושאים נוספים.

המונופול של הרבנות הראשית על אורח החיים של אזרחי ישראל מתוך אמונה שרק פרשנותם לתורה אמיתית, חייב להיפסק. אין רק פירוש אחד ומעולם לא היה. הנה חז"ל פירשו, למשל, את ההוראה הברורה "עין תחת עין", כתשלום פיצויים. חז"ל הפרגמטיים, אף על פי שאין רמז בתורה לאפשרות לעקוף מצוות מכל סיבה שהיא — טבעו את העיקרון כי פיקוח נפש דוחה את כל המצוות.

ולעניין ייצוג הנשים באגודת ישראל: אין כל כפייה חילונית בדרישה לשלב נשים ברשימה לכנסת. התנאי הזה אינו מונע מהחרדים לארגן את חייהם הפנימיים לפי אמונתם. אם רצונם בכך, הם יכולים לחיות בקהילות נפרדות כמו האמיש בארה"ב והמנוניטים בקנדה. לעומת זאת, ברגע שהם משתתפים במשחק הפוליטי, עליהם לקבל את חוקיו. כמו כן, יש לרוב העם זכות להתנגד לכך שגוף הדוגל באפליית נשים יקבע בכנסת את אורח החיים של הציבור כולו.

ד"ר פסח הגר, תל אביב

תעתועי הזיכרון

בתגובה על "לצאת מהפוסט־טראומה" מאת ישראל הראל ("הארץ", 29.12)

במאמרו מזהיר ישראל הראל את הימין שלא יחזור על השגיאות מ–1992, כאשר המאבקים הפנימיים בשורותיו גרמו לאובדן השלטון ולעליית השמאל, שהביא עלינו את מה שהוא מכנה "אסון אוסלו". הראל כותב כי רבין ופרס במעשיהם "הנואלים" הביאו לכאן את רב המרצחים ערפאת ששלח מחבלים להתפוצץ באוטובוסים ובסדרי פסח.

המציאות היתה שונה. פיגועי ההתאבדות בשנים 1994–1996 שגבו קורבנות רבים בוצעו על ידי חמאס, שלא סר למרות ערפאת, כנקמה על הטבח שביצע ברוך גולדשטיין בפברואר 1994 במתפללים מוסלמים במערת המכפלה. הראל יודע זאת, אבל בוחר להתעלם מהטבח, להכפיש את זכרם של רבין ופרס ולחזק את הנרטיב הימני השקרי שהכל זה בגללם.

אורי יזהר, משאבי שדה

רצוי מאוד

עם תום שנת 2017 ובפרוס השנה האזרחית החדשה, חישבתי ומצאתי לטובת חובבי גימטריה וכל עם ישראל ויושבי תבל ש: 2018 = "רצוי שתהא זו שנה טובה יותר"!

יאיר בר־קול, תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות