מי רוצה לנצח פה?

בתגובה על המכתב למערכת של אורה מורג, "תנו לדמגוג לחגוג" ("הארץ", 22.1)

לפני שנים, כשהסרטן התנחל בגופי לראשונה, נתקלתי בשאלות כמו: "איזה סרטן יש לך?" וההמשך היה תמיד: "אה... היה לי חבר... היה לו... פי כמה יותר נורא!"

אותם חברים של חברַי מתו, רובם ככולם. וכלל לא הייתי בתחרות אתם. לתומי חשבתי שחברי יבינו מראש עד כמה מופרכת עצם ההשוואה, כי מי כבר רוצה "לנצח" בתחרות שכזו, שהפרס עליה הוא מוות? וכך גם למדתי שאין משווים אסון ל"אסון", ואין מעמידים בתחרות שואה מול "שואה".

מיטב החוקרים בעולם מחפשים זה עשרות שנים תרופות וחיסונים נגד מחלת הסרטן. לא מעט הצלחות ופריצות דרך היו במערכה, וכולנו תקווה שכך גם ננצח בה בסופו של דבר.

מיטב החוקרים, הסופרים וההוגים בעולם מנסים זה שנים להתחקות אחרי מקורות העיוות הנורא שהצמיח את הנאציזם. רבים מהם הצליחו במהלך השנים לאתר ולסמן רכיבים וסימנים, העשויים לאתר ולזהות מִנהגים, מנהיגים, חוקים ועוד ניצני נאציזם בעודם באִבם.

ומכאן שחובה עלינו לעמוד על המשמר יום יום, אסור לשתוק לנוכח סימני פשיזם שכאלה. ולכן, ההשוואה במקרה זה אינה "מי יותר מסוכן" או מי יותר מִסכן", אלא מי יהיו אלה שיפעילו את כל פעמוני האזעקה ויעוררו את העם למחשבה בריאה ולהתנערות כללית מדרך הפשיזם המסוכנת הזאת.

לכך לדעתי כיוון ב. מיכאל במאמרו "הלשכה המרכזית להגירת השווארצע" ("הארץ", 22.1) — להזעיק ולצלצל בכל פעמוני האזעקה. וכאן טעתה אורה מורג, משום שגם גירוש פליטים הוא אחד ממאפייניה הברורים של חברה גזענית, עוד ציון דרך בהידרדרות לפשיזם.

אורגד ורדימון, סופר ומשורר