ארבע השנים הטובות

אני בוגרת תלמה ילין וגאה להיות חלק מהמוסד החינוכי המכובד הזה, מוסד שמהר מאוד הפך לבית שני, מקום מפלט שכולל הבנה ותמיכה. תקופתי כתלמידה בתלמה ילין היתה תקופת קסם שבה בניתי את זהותי כאדם ככלל וכאמנית לעתיד בפרט. אני וחברי לשכבה מזועזעים מהגילויים האחרונים בתקשורת, על אירועים שהתרחשו לפני שנים. ברור שיש לחקור אותם לעומק ולמנוע מדברים דומים לקרות שוב, אך אשקר אם אומר שיחס התלמידים־מורים בתלמה היה "רגיל" בזמן שהותי שם. כמו כן, זהו אינו דבר שגוי.

מערכות היחסים הקרובות שלי ושל חברי לשכבה עם המורים לא היו פסולות — הן אלו שהפכו את בית הספר למקום מיוחד כל כך. ללא היחסים האלו לא הייתי מי שאני היום, "אני" שאני כל כך גאה בה. שגרת בית הספר כללה שרשרת אירועים הזויים, מצחיקים ומקסימים מדי יום, שהפכו את בית הספר למקום מיוחד וייחודי שמעודד למידה, התעניינות וסקרנות.

בתלמה ילין התפתחו יחסים חסרי גבולות עם חלק מהמורים | האזינו לפודקאסט:

היחסים הקרובים שבין מורה לתלמיד בתלמה יכולים להיקרא אינטימיים — אך יחסים אינטימיים קיימים גם בין אדם והוריו. אנחנו זכינו ליחס "הורי" דואג, שהייתי מאחלת לכל תלמיד לקבל במהלך לימודיו בתיכון. היחס הזה הוא שהחזיק אותנו יציבים בתוך המערכת התובענית, שכללה לימודים עד שעות מאוחרות, אינספור משימות נלוות ויצירה מהנשמה. זכור לי שחיים דייטשמן, המנהל לשעבר, היה יושב אתנו בהפסקות הצהריים, צוחק אתנו ומקשיב לבעיות שלנו. במעשה הכל כך פשוט הזה הוא גרם לנו להרגיש בבית, להרגיש בטוחים. וכמה קל להתנהל כשאתה יודע שיש לך במי להיאחז.

כשנגמר יום הלימודים חיכיתי כבר שיגיע מחר, ללמוד עוד ולספוג עוד את "ההווי התלמאיסטי". תלמידים מנגנים ג'אז, יושבים עם כני ציור מול מגדל המים, תלמידי מגמת התיאטרון מסתובבים בלבוש משנות ה–30 ותלמידי מגמת המחול מתמתחים ובו בזמן לומדים בצורה פלאית מספר מתמטיקה. אז כן, בית הספר הזה שונה ממה שמשרד החינוך מגדיר כ"התנהלות תיכונית רגילה", אבל לא הייתי מוותרת על ארבע שנותי בתלמה בעד שום דבר שבעולם.

מיכל זילכה, גבעת שמואל