בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכאב הבין דורי | מכתבים למערכת 13.4.2018

תגובות

הכאב הבין דורי

רבים הנמנים עם הדור השני לניצולי השואה מעלים את שאלת אחריותה של האומה הגרמנית לנזקים רפואיים בהם הם לוקים, כפונקציה אפשרית של אימת השואה לה נחשפו הוריהם. אך נראה, שממשלות גרמניה לדורותיהן מותחות קו ברור בין מחויבותן המוסרית ונכונותן לפצות כספית את מי שחווה את השואה ישירות, לבין מדיניות של אי פיצוי בני הדור השני לניצולי השואה — גם אם נחשפו רגשית, ולו חלקית, למוראות השואה באינטראקציה עם הוריהם.

לדעתי, בחלוף למעלה מ–70 שנה מתום מלחמת העולם השנייה, יש לשחרר את ילדיהם וילדי ילדיהם של הצוררים הנאצים, גם אם לא מוסרית כאומה, מנשיאה בעול כספי עצום נוסף בעבור ניצולי השואה דור שני — בנוסף לנשיאה מתמשכת בעול הפיצויים לדור הניצולים הראשון. על כך מצוטט הנביא במקורותינו: "בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" (ירמיהו לא, 28).

עם זאת, על מדינת ישראל לפנות לגרמניה בבקשה להחריג מכלל זה קבוצה אחת מקרב הדור השני לשואה ולקחת אחריות מוסרית וכספית בעניינה. מדובר באלה שלקו במחלת נפש כרונית, ללא מזור, שנעדרים יכולת לעבוד ולכלכל עצמם. כל זאת כאשר מומחים מהצד הגרמני יזהו ויאשרו, כי פגיעתם הנפשית קשורה בפגיעה שחוו הוריהם בשואה. זוהי קבוצה מזערית, שלא תכביד על האוצר הגרמני. עם זאת, אם ממשלת גרמניה תתכחש לה, היא תותיר מאחוריה קורבנות, החווים אף בעצם ימים אלה מיני־שואה.

דוד רוט, עו"ס, דור שני לנפגעי שואה

העם ההוא

בתגובה על "זה העם" מאת גדעון לוי ועל "אזור הדמדומים: חונק עזה" מאת גדעון לוי ואלכס ליבק ("הארץ", 5.4)

אני מסכים עם כל מלה במאמר הראשון של גדעון לוי, אכן, זה העם. כ–30 מנדטים לליכוד ועוד כ–10 לבית היהודי ועוד כארבעה לישראל ביתנו ועוד כחמישה לכולנו ועוד כארבעה לש"ס ועוד כארבעה ליהדות התורה. ממש ייאוש.

מאמרו השני של לוי באותו גיליון מספר על עם אחר — סובל ומסכן ובלי עתיד, שבחר בשמחה בחמאס לשלטון, שאינו פועל נגדו גם כשהוא נוכח לדעת שהוא מביא עליו אסון. מוזכר כאן מעבר ארז הסגור, ששקק חיים לפני שהחל שלטון חמאס, על הפסקה עבודת עשרות אלפי עזתים בישראל, על אזור התעשייה קרני ששבק חיים. אבל לוי רואה רק עם אחד אשם במצב הזוועתי של תושבי עזה. שום מלה על אחריותו של העם העזתי למצבו. נמאס מהחד־צדדיות הזאת.

מנחם אגסי, חופית

ספר האי נחת

בתגובה על "מידן התנצל שביקר את ישראל — ולא יודח מגלי צה"ל" מאת איתן שטרן ("הארץ", 3.4)

קראתי את הידיעה על כך שקובי מידן התנצל על שכתב בפייסבוק, כי הוא "מתבייש להיות ישראלי", ועלתה בי השאלה: על מה בעצם התנצל העיתונאי? הרי הוא לא עלב בדבריו באיש, לא פגע בזולתו, לא הוציא דיבתו של אדם ואף לא השמיץ, חלילה, את שם המדינה או מוסד ממוסדותיה. נראה כי הוא עשה מעשה אחר, מעורר דאגה: בהתנצלותו, כביכול קיפל מידן את דגל חופש הביטוי, שהוא מנשמת אפם שלו עצמו ושל עיתונות חופשית בכלל, למען התרפסות בפני אדוניו, וחמור מכך — בפני אלה שבזים או מתעלמים מאחת מאושיות יהודיותם כישראלים, דהיינו גילוי יחס אנושי כלפי הגר החי בקרבנו. חבל שכך נוהג עיתונאי בכלל, ומידן בפרט.

על שום התקרנפות זו, החלטנו, רעייתי ואנוכי, שלא להשתתף עוד בקורס שמעביר מידן, ומבלי לבקש, כמובן, כי תוחזר לנו יתרת שכר הלימוד ששילמנו. יהא זה ביטוי פעוט לאי הנחת שלנו ממעשהו.

חיים לי־רן, ירושלים

בשם האהבה

חופי הארץ, שזוהמו בחופשת הפסח על ידי אנשים "אוהבי" הארץ, הם אילוסטרציה טובה למה שקורה השנה לטקס הדלקת המשואות. טקס זה היה, לאורך השנים, מחבר ולא מפריד, רחוק מפוליטיקה וממריבות, מקור לגאווה ואהבת העם. כעת, כשרגב וביבי נעצו בו את טופריהם הוא הפך בבת אחת למזוהם. הזמנת נשיא הונדורס להדליק משואה (ואיך לא נשיא הפיליפינים, אם כבר הולכים למדינות המכוערות של העולם?) רק המחישה כמה יהיה הטקס המתוכנן השנה נחות לעומת שנים עברו. וכמו החופים, יידרש לטקס הזה בשנה הבאה ניקוי יסודי.

שייקה מגן, ירושלים

תקוות השיר

מרטין לותר קינג נאם את נאומו בעד שוויון בין־גזעי וקץ האפליה, "יש לי חלום" , ב–28 באוגוסט 1963. באותה רוח, ב–22 בדצמבר 1964 פירסם סאם קוק את שירו "A Change Is Gonna Come", על שאיפתו של הזמר השחור לשוויון זכויות. שני האישים נרצחו: קוק בגיל 33, קינג בגיל 59.

שורת הפזמון של קוק, האקטואלית יותר מתמיד, מתנגנת כיום בראשי תדיר ותכוף: it's been a long, a long time coming\ but I know a change gonna come, oh yes it will.

הוא יגיע. אין לי ספק בכך.

פרופ' אבי עורי, סביון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו