טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה הסיבה להתבייש | מכתבים למערכת 17.4.2018

תגובות

מה הסיבה להתבייש

בתגובה על "מידן התנצל שביקר את ישראל — ולא יודח מגלי צה"ל" מאת איתי שטרן ("הארץ", 3.4)

על "פרשת קובי מידן" פורסמו שפע מאמרים והתייחסויות, שדנו בעיקר בחופש העיתונות או בתגובות לאמירתו יוצאת הדופן והיוצאת מהלב של השדר הוותיק. אף אחד, לעניות דעתי, לא התייחס לסיבה נוספת שאולי הניעה את מידן לכתוב את שכתב. אני מתכוון לפן המתייחס לחיילים. מי ששכבו בשורה על הגבעה החומה אי שם בדרום, שעד לפני כחודש היה הדרום האדום שטוף הכלניות, וקיבלו את הפקודה לירות.

מה עלול לקרות לאותו חייל בודד שסחט את ההדק וביצע את הפקודה שהוטלה עליו? כיצד הפעולה הזו תשפיע עליו בשנים הבאות, שבהן התמונות משם יעלו ויצופו ללא שליטה?

החייל הוא האחרון בשורה שמתחילה בראש הממשלה דרך שר הביטחון, הרמטכ"ל — רק לו, האחרון, אין מושג מה הוא מחולל לעצמו ברגע בו סחט את ההדק. לְמָה זה באמת יוביל? איש אינו יודע.

נפתלי ברזניאק, תל אביב

פליטים מסוג זה

בתגובה על המכתב למערכת של פרופ' בן־עמי שילוני, "לממשל המקומי הפתרונים" ("הארץ", 12.4)

דברי פרופ' בן־עמי שילוני, כמו גם דברי אחרים בנוגע לזכות או לחובה של ישראל לקלוט מהגרים שהגיעו בבורחם מפני מצוקה, אכן ראויים. טוב יהיה אם חלק מהמהגרים ממדינות אפריקה ימצאו שלווה בכרמיאל וביישובים אחרים ברחבי הגליל. אך עומדת השאלה: האם כרמיאל ותושביה יקבלו גם את מי שהם פליטים בארצם? אלה שהתגוררו במקומות שהיום הם בתחום העירוני של כרמיאל? האם מותר להם, לבני יישובים אחרים בגליל, שאינם רשומים כבני הקהילה היהודית, להתיישב כאוות נפשם בכרמיאל? ומה אומרים על כך תושבי כפר ורדים? תושבי עפולה? מה דעתם של תושבי יישובים קטנים המוגדרים יהודיים, שנתלים במיני תקנונים ותקנות כדי למנוע ממי שאינו רשום כיהודי להצטרף לקהילתם?

הדברים הללו נכתבים בגאווה בשפה שהעבירה מדור לדור את כתב זכויות האדם הקדום ביותר השמור לחברה הנאורה באשר היא. ראוי לכל אחד לשוב ולקרוא את הציוויים בו. וחשוב מכל, יש לסייע לכל פליט בשל היותו אדם, בשל היות ישראל, בהגדרתה הרשמית לפחות, דמוקרטיה, שאמורה להיות מבוססת על זכויות האדם באשר הוא אדם.

מיכל סלע, חיפה

כבודה במקומה

עבור השרה מירי רגב,

הצלחת לתת לי את התחושה שהחיים כאן דבש: זול כאן, כולם גומרים את החודש, יש תחושת ביטחון לישראלים בארץ ובעולם, תענוג לחיות בישראל ומעבר לקו הירוק, אין יותר כיבוש, נשים זוכות ליחס שווה לזה הניתן לגברים, וליחס שוויוני מגברים, וכמובן שישראל מכבדת את כל אזרחיה ואורחיה. תודה לך, כי בהחלט הבהרת לנו שנגמרו כאן הצרות ושאפשר להתמקד בנושאים חשובים כמו נאום נתניהו לתושבי ממלכתו — נאום ממלכתי בהחלט! — ועל הדרך לתת לו להדליק משואה בטקס שהוא לא אמור להיות בו.

הקרקס שאת מנהלת הוא צרה צרורה — צרת תרבות — אך את מצליחה להתגאות בעצמך אפילו עכשיו. אני מוכן למחוא לך כפיים ולתת לך את תחושת הכבוד לה את משתוקקת. אתן לך כבוד כי הוכחת שבישראל הכל אפשרי. אריע לך שעות על גבי שעות, אעשה כל מה שצריך בתקווה שתתמלאי גאווה עד כדי כך שתחושי שהגיע הרגע לרדת מהבמה ולנוח ולהניח לנו.

יום עצמאות שמח, והללויה לעולם.

שלומי פוזננסקי, רעננה

כבודו לא במקומו

ברצוני להתייחס להתנהגותו המחפירה של השר אופיר אקוניס בטקס יום הזיכרון לשואה בכנסת. אקוניס עזב את האולם כשסוזי קסטנר, בתו של ישראל קסטנר, וח"כ מרב מיכאלי, נכדתו עלו להדליק נר זיכרון.

קסטנר לא בחר לנהל פגישות או משא ומתן עם אדולף אייכמן ו/או קורט בכר. הוא אנוס היה להיפגש עם הרוצחים הללו כשחרב מונחת על צווארו. איש לא עמד כמותו וניהל לבדו משא ומתן עם השטן כשליח ציבור היהודי. קסטנר היה גיבור (בעל כורחו), שהציל אלפים רבים של יהודים. נכון, היו יהודים הונגרים שחשבו שהוא יכול היה להציל גם את קרוביהם.

קסטנר הציל הרבה יותר יהודים מאשר שינדלר או כל אדם אחר הידוע לנו (להוציא וילפריד ישראל).

אקוניס צריך להקשיב לדברי הלל הזקן: "אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמו" (משנה אבות ב ד). חכמים ומנהיגים, היזהרו בדבריכם, קל וחומר במעשיכם.

יוסי שובל, ירושלים

אתם צריכים הרצל

בתגובה על "הסטירה המצלצלת של עזה" מאת ח'אלד אל־חרוב ("הארץ", 13.4)

כישראלי מן השורה, לא ניתן לקרוא את מאמרו של ח'אלד אל־חרוב מבלי לחוש חובה להגיב. למרבה הצער והאכזבה, אין בו חידוש; אותו נהי נוסטלגי על "השיבה", הנוהג כבר 70 שנה. בעשרות השנים הקרובות לא צפוי שינוי ב"יחסי הכוחות", ולכן על הפלסטינים לבחור אחת משתיים: או להמשיך ולהתקרבן עוד עשרות שנים, בתקווה לנס שלא יקרה, או לקרוא את המציאות ולנסות במשא ומתן עם ישראל לעצב לעם הפלסטיני עתיד טוב כלשהו, כפי שמגיע לכל עם. אלא שזה לא כל כך פשוט, כי ביסוד הסכסוך יש אלמנט משמעותי ביותר (ואולי אף מכריע) של גאווה לאומית, ולכן אין סיכוי להשיג ולממש פתרון "רציונלי" אם העניין הזה של גאווה לאומית לא יקבל מענה הולם ומספק.

לעניות דעתי, על הפלסטינים לעשות מהפכה אמיתית בעיצוב החזון של הלאום הפלסטיני. לשם כך דרושה מנהיגות מהזן העליון (כמו הרצל, אתא־טורק, מאו טסה־דונג), וכרגע אין דמות כזו. למרבה הצער, האמיתי, בטווח הנראה לעין אין מוצא. אז אם רציתי להגיב כ"ישראלי", ואולי לייצג עוד כמה "ישראלים", זה מה שיש לי לומר, בתקווה שהדברים ייקראו ומי יודע, אולי אי שם ייפול אסימון.

קובי מירון, ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות