בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסי למען השלום | מכתבים למערכת 1.6.2018

תגובות

מסי למען השלום

בתגובה על "רגב שיריינה לעובדי משרדה 200 כרטיסים למשחק מול ארגנטינה" מאת חיים לוינסון ("הארץ", 30.5)

לו היה לממשלת ישראל שכל ולב, היא היתה מוציאה אוטובוסים של ילדים למשחק בין ישראל לארגנטינה גם מעזה, מרמאללה, ואפילו חיפה. למה? מכיוון שזו הזדמנות להראות, שלמרות אירועי השבועות האחרונים פניה של ישראל לשלום ואין לה דבר נגד אזרחים, כפי שהיא מצהירה. מכיוון שאוטובוסים כאלו, לו יצאו מעזה, רמאללה וחיפה, יהוו הכרה פלסטינית בירושלים בירת העם היהודי. מכיוון שלספורט יש כוח לקרב לבבות ומי יודע, אולי זו תהיה ההתחלה של תהליך הפיוס שילדי כל האזור ראויים לו.

ישי שקלנובסקי, תל אביב

בזכות השוטר הפולני

בתגובה על הכתבה "פולין דרשה, ו'יד ושם' מחק אזכור של המשטרה הפולנית מתמונה" מאת עופר אדרת ("הארץ", 29.5)

אבקש לספר את סיפורי האישי בקשר להאשמות הנשמעות לאחרונה בדבר מעורבות המשטרה הפולנית ברצח יהודים בשואה.

בחורף שנת 1943, בהיותי בת 11, התגוררתי עם אמי בכפר פולני בסביבות קרקוב, כשבידינו מסמכי זהות של נוצרים אותם קיבלנו מהמחתרת הפולנית. באחד הימים הגיעו לבית האיכרים שבו גרנו שוטר פולני לבוש אזרחית וחייל גרמני חמוש. השוטר שילח את החייל הגרמני מחוץ לבית ואמר לי להיכנס לחדר ולהתלבש. אז שאל אותי שאלות בקשר לזהותי הנוצרית, שלא ידעתי לענות עליהן. לאחר מכן אמר לי שאני ילדה נבונה וביקש שאשאר בחדר. הוא יצא מהחדר ולקח אתו את אמי והוליך אותה לעיר המחוז, מרחק של שבעה קילומטרים. בדרך הוא אמר לה, שאין לה מה להסתיר והמשטרה יודעת שהיא יהודייה.

באותו יום, בעקבות הלשנה של אחד התושבים בכפר, ניקו את הכפר מיהודים. כשהגיעו לרחוב הראשי של עיר המחוז, השוטר הפולני עצר, הצביע בפני אמי על קצה הרחוב ואמר לה ששם המשטרה ושעליה להתייצב בה. מיד לאחר מכן הוא עזב את המקום. אמי הבינה את הרמז, נכנסה לכניסה של בית, הורידה את המעיל ואת הכובע והצליחה להימלט.

אציין כי הורי ואני שרדנו את המלחמה הודות לפולנים נוצרים, שחלקם כלל לא הכיר אותנו.

פרופ' אולגה קפליוק, ירושלים

סיפורה של מדינה

בתגובה על "העגלה הריקה מלאה במסכים" מאת רם פרומן ("הארץ", 30.5)

אחרי מאמרו של רם פרומן, ואחרי הסרט "הקיר" והסדרה "סיפורה של שפחה" — אני משוכנעת שישראל הולכת בעקבות מדינת גלעד, למרבה הזוועה!

נעימה אבירם, תל אביב

באו סתם ככה

בתגובה על המכתב למערכת של עמית לנדאו, "על הבחירה" ("הארץ", 30.5)

אליבא דעמית לנדאו, 600,000 היהודים שישבו בפלשתינה בשנת 1947 (וכנראה גם 6,000,000 היהודים החיים בארץ ישראל היום) הם "המהגרים היהודים שהגיעו אליה". אין ולא היה שום קשר בינם ובין הארץ הזאת. הם הגיעו אליה סתם ככה, כי התחשק להם.

ועוד: אולי לנדאו שכח שהערבים תושבי פלשתינה יצאו (בעזרת המדינות הערביות הסובבות שהצטרפו אחר כך) למלחמה ב–30.11.1947 נגד היישוב היהודי בפלשתינה, על למנת להשמיד אותו או לפחות לסלק אותו מהארץ.

מרדכי בהט, תל אביב

סלחי לו, נטע

בתגובה על "מה את כל כך גאה, נטע?" מאת רוגל אלפר ("הארץ", 16.5)

אני ממעט לקרוא את מרבית הכותבים בעיתון שאני מנוי עליו. קבעתי לעצמי כלל: איני קורא כתבות שמחבריהן, לפי הקריטריונים שלי, תומכים בעמדת האויב באופן קבוע בסכסוך המתקיים זה למעלה ממאה שנה בין התנועה הציונית לתנועה הערבית הפלסטינית. פועל יוצא: מאמרים של כותבים וכותבות מסוימים בעיתון אינם נקראים. אבל אני לא מוותר על העיתון — היותו אנטי־קלריקלי ולוחם בשחיתות מספיק לי כמנוי. מאידך גיסא, אני תוהה ותמה איך, אחרי 70 שנה, הנאיביות ממשיכה לשלוט בכיפה. איך כותבי העיתון, שאותו כמעט איני קורא, מתעלמים מן המציאות: הציונות לעולם תחיה על חרבה. השאר הוא פנטזיה.

לא הייתי טורח לכתוב מכתב זה אלמלא קראתי את התייחסותו הבוטה של רוגל אלפר — שעל אף "פלסטיניותו" הוא חביב עלי עקב עמדותיו האנטי־קלריקליות עמן אני מזדהה לחלוטין — למותק הלאומית החדשה שייצגה אותנו בכבוד רב באירוויזיון. אני מוצא לנכון להתנצל בזאת בפני נטע על התנפלותו של אלפר. סלחי לו. לבטח יש לו גם צדדים חיוביים.

דוד שור, עו"ד, אילת

נדידת ישבנים

בתגובה על "'מי טפו' בקאמרי" מאת יאיר אשכנזי ("הארץ", 30.5)

מאור (הגולה) זגורי סבור, ש"כיסאות התיאטרון הישראלי צמאים לישבנים טריים" שימלאו את אולמי הקאמרי, במקום אותם הישבנים המסוקסים והצלוליטיים המכבידים על המושבים זה שנים.

יתכבדו במחילה האחרונים, לאחר שנשלח אליהם רמז דק בגודלו של ישבן מדושן, ויטלטלו עצמם אחר כבוד, הם וישבניהם עמם, להבימה, לגשר, לבית ליסין, אולי אפילו יעלו לחאן, ידרימו לבאר שבע ואף יצפינו לחיפה ולקרית שמונה ועוד ועוד, ומלאה כל הארץ אותם, ממש נדידת עמים, וישבנים, כהים, בהירים, רעננים, שמוטים, קולניים, שקטים ומה לא. זגורי גם תובע "יצירה חדשנית ובועטת", ולא "תיאטרון חנפני", אך למי קורץ זגורי בדברי החנופה שלו, אם לא לצארינה הפטרונית?

ישראל גל, שדה ורבורג

70 שנה לתקיפה

השבוע, ב–29.5 לפני 70 שנה, המריאו ארבעה מטוסי קרב של חיל האוויר שלנו, תקפו את טור הצבא המצרי ליד מה שנהייתה אחר כך העיר אשדוד (גשר "עד הלום") וגרמו לעצירת התקדמותו לכיוון תל אביב. את התקיפה הוביל לו לנארט והשתתפו בה מודי אלון, עזר ויצמן ואדי כהן — שמטוסו נפגע והתרסק והוא נהרג. אני מציע שתפתחו מדור קטן בעיתון שיזכיר במלים ספורות אירועים שקרו באותו תאריך בהיסטוריה הקצרה של מדינתנו.

יהונתן שחר, טייס חיל האוויר לשעבר, רמת השרון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו