בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי לא יזוע? | מכתבים למערכת 15.6.2018

תגובות

מי לא יזוע?

בתגובה על "סדן ולווינשטיין הסוטים" מאת רוגל אלפר ("הארץ", 13.6)

תוך כדי צפייה קשובה בסרט של ישראל רוזנר על המכינה הקדם צבאית בעלי (בתוכנית "המקור", ערוץ 10), העירה לי אשתי, כי אני זע וזז על מושבי בחוסר שקט, משמיע הערות בוטות לעבר הטלוויזיה ופולט אנחות כאב קולניות כאילו היה זה משחק גרוע בכדורגל.

ואכן, מופע האימים בעלי קיבץ בתוכו את כל חששותי גם יחד מכיוון התפתחות המחשבה והחינוך היהודיים כפי שיצאו מפיהם של מחנכי המכינה ותלמידיה.

נבירה מלומדת במחשבת ישראל מציפה מדי פעם ניסיונות לעגן אותה במוחלט ולומר שאין בלתה, כאילו היינו בתחרות הייררכית מתמדת על מיקומנו במחשבת העמים. אלא שעמוד השדרה שהמחשבה היהודית לדורותיה עומדת עליו מושתת על הפקפוק בה והספק המלווה כל קביעה וכל הלכה. מ"אהיה אשר אהיה" במקרא, שקלא וטריא בתלמוד ובמשנה ועד שורשי המחשבה המדעית — מתבססת המחשבה המורכבת על השאלה, על החיפוש ועל הספקנות. זה גם סודה המזהיר של ההישרדות — הגמישות המחשבתית ויישומה לשעתה.

מה עושים בעלי? מתכנסים תחת הלכה לשעתה הקדומה, מזקקים פרשנות שמרנית אחת מני רבות, מסלפים ראיות, קובעים עמדה לא מסויגת, ממעטים לפקפק ומגבילים שאלות. מי לא ינוע ולא יזוע באי נוחות לנוכח הופעת הסטייה הזאת משורשי המחשבה היהודית?

גדעון בן דור, הוד השרון

על גברים וחושך

בתגובה על "אם זה הסופר שלהם, הם לא יכולים להיות נוראיים" מאת יובל אלבשן ("הארץ", 7.6)

במאמר שמטרתו לנטוע תקווה בקרב מי שעוד ממשיך להאמין בספרות הכתובה ולפקוד את אירועי שבוע הספר, מביא יובל אלבשן עדות מאלפת ונדירה על מפגש עם צעיר "ממשפחה חמאסניקית ידועה". כששאל אלבשן את הצעיר, ש"לא 'הבין' ולא 'הכיל' אלא פשוט כעס ותקף ואיים" לפשר נוכחותו באירוע, השיב בשתי מלים, שאלבשן עצמו מעיד שהמבטא של הצעיר גרם לו לחשוב שלא שמע טוב. הוא אמר: עמוס עוז.

כשהמשכתי לקרוא את רשמיו של אלבשן, גם אני חוויתי חוויה דומה לשלו, אם כי מזווית קצת אחרת. אלבשן מציין כי בתיק של הצעיר הערבי היה הספר "קצה ען אלחב וא־זלאם", והוא מסביר, שמדובר בתרגום לערבית של "סיפור על אהבה וחושך". הפעם צורת הביטוי של אלבשן גרמה לי לחשוב שלא הבנתי טוב. תעתיק המלים מערבית היה מושלם עד למלה האחרונה: זלאם (زلام) פירושו בערבית מדוברת גברים; ט'לאם (ظلام) פירושו חושך. אפשר רק להשתעשע בהשערה, כיצד היה מגיב אותו צעיר אילו היה הספר שבידיו מגולל סיפור אהבה בין גברים. האם גם אז היה משגר מסר של תקווה ופיוס? לחמאס ולתומכיו הפתרונים.

בן לוי, ירושלים

עדיף ביחד

בתגובה על "יהושע סובול, עודה בשאראת וגבריאל מוקד בין יוזמי פורום חדש למען השלום" מאת גילי איזיקוביץ ("הארץ", 6.6)

עם הקמת ארגון שלום חדש, "פורום עץ הזית", הגיע הזמן כי תקום "ועידת נשיאים" של כל ארגוני השלום הישראליים, על פי הדגם האמריקאי. ליהודי ארצות הברית יש "ועידת נשיאים" של כל הארגונים היהודיים הפועלים בארה"ב, על כל גוניהם, והיא כיום אחד הארגונים המשפיעים באמריקה. חברים בה 52 ארגונים, ועומדים בראשה נשיא נבחר, המתחלף בכל שנתיים, ומנכ"ל.

עד שיוחלט מי יהיה הנשיא הנבחר הראשון של הוועידה — אפשר להחליט על כך גם באמצעות הגרלה — עליהם למנות מנכ"ל לוועידה.

יכול אולי להתאים לכך מלקולם הונליין, המנכ"ל הפורש, לאחר 32 שנה, של ועידת הנשיאים האמריקאית, אם ייאות לקבל עליו את התפקיד. ארגוני שלום המאוגדים בפדרציה רופפת בין ארגוניהם, עם מנכ"ל אפקטיבי כזה או אחר, יוכלו אולי להביא תוצאות טובות יותר מהתוצאות שהביא עד היום כל ארגון בפני עצמו.

ד"ר אהרון מור, תל אביב

נהפכה לסמל

בתגובה על "מלחמתה של רגב בנשים הבדואיות" מאת ורד לי ("הארץ", 5.6)

מירי רגב, שרת התרבות והספורט, רומסת ברגל גסה את ערכי התרבות והספורט, מתערבת ביד רמה, ברהב, בפטרונות ובלאומנות בוטה בכל אירוע ואירוע. היא רודפת ומחרימה כל פעילות תרבותית שאינה נושאת חן בעיניה או בעיני משרתיה, בקיצוץ תקציבים לתיאטראות, כאל־מידאן בחיפה והתיאטרון היהודי־ערבי ביפו, בחרם על הסרטים "ג'נין ג'נין" ו"פוקסטרוט", וכעת על פרויקט עמותת "דו־קיום בנגב", המציג סרטים שצילמו נשים בדואיות. את השיר "טוי" הפכה להישג בינלאומי לישראל, ליהדות ולציונות — והגחיכה כל סממן תרבותי שהיה בהישג האירוויזיוני.

מירי רגב הפכה סמל לוולגריות.

דן יהב, תל אביב־יפו

כיוון חד כיווני

בתגובה על "הפלסטינים צריכים לשנות כיוון" מאת ג'ייסון ד. גרינבלט ("הארץ", 10.6)

היה כדאי להשלים את קריאת המאמר של ג׳ייסון גרינבלט כדי להיווכח בשתי עובדות, שאינן קשורות לתוכנו ויכולות להסביר את מצב התהליך לסיום הסכסוך הישראלי־הפלסטיני.

העובדה הראשונה היא תיאור תפקידו של גרינבלט: "עוזר לנשיא ונציגו המיוחד למו"מ בינלאומי". העובדה השנייה היא החד־צדדיות של המאמר: הצד השני בסכסוך, הצד הישראלי, אינו נדרש לשנות כל כיוון.

האם לגרינבלט אין שום בקשה, דרישה או הצעה לצד הישראלי בסכסוך? האם הממשלה של בנימין נתניהו אינה צריכה לשנות כיוון?

אין מלים אחרות לכנות הסכם בין שני יריבים, שבו האחד מתיישר לחלוטין לכיוון של האחר, אלא כ"הסכם כניעה". ומה ביחס להמשכיות של אותו הסכם לאורך זמן? האם השלמת "העסקה" היא ערובה להצלחה?

התקווה היחידה שאפשר לתלות בגרינבלט היא, שיעשה שימוש בכוחו הרב כמתווך (ארצות הברית של אמריקה!) וישמש כמתווך הוגן, ולא כפי שמסתמן מהנאמר וממה שלא נאמר במאמרו.

משה מעין, רעננה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו