בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ותודה לשופט דרורי | מכתבים למערכת 28.9.2018

תגובות

ותודה לשופט דרורי

בתגובה על "שופט הסתמך לראשונה על חוק הלאום, וקבע כי הוא חל גם בדיעבד" מאת רויטל חובל ("הארץ", 18.9)

לקח לי זמן לנסח את התנגדותי לחוק הלאום. הרי, אמרו לי, מה ההבדל בינו למגילת העצמאות?

השופט משה דרורי ברוב חוכמתו הבהיר זאת באבחת חרב. לגביו החוק מדבר על ההבדל המהותי בין ערבים ליהודים במדינת ישראל. ואם השופט המלומד הבין זאת כך, ודאי זו תהיה הבנתה של מחצית ממדינת ישראל. ואפילו יפסול בית המשפט העליון את החקיקה (מי יערער, חמאס?) — סוסים שיצאו מן האורווה אי אפשר להחזיר יותר.

אילן קוזמא, תל אביב

הדתה על פי חוק

בתגובה על "בכל זאת עוד לא אבדה תקוותנו" מאת אברהם בורג ("הארץ", 18.9)

מאז השמיע הנשיא רובי ריבלין את דבריו על "ארבעת השבטים" בישראל, נשמעים הרבה דיבורים על השבט החילוני, ולאחרונה דן בעניין אברהם בורג במאמרו. הנשיא עצמו אמר אז, ב–2015, כי "כיתות א' היום מורכבות מכ–38% חילונים". והנה, בעוד שהחוק מזכיר בעת הצורך "ערבים", "יהודים", "דתיים" או "חרדים", הוא אינו מכיר במונח "חילוני".

אכן, כיתות א' מורכבות מילדים להורים חילונים, אבל באין הגדרה בחוק לא ברור מה זה "חילוני". ההורים של הפורום החילוני מתלוננים על ההדתה הגלויה של חומרי הלימוד בגן ובבית הספר היסודי, אבל שר החינוך בנט יכול להציג לעומתם חוק, הרי הוא חוק השבות, הקובע מי הוא יהודי: "יהודי הוא מי שנולד לאשה יהודייה ואין לו דת אחרת".

"דת אחרת" היא כל דת שאיננה הדת היהודית. מכאן שכל ילד שהוריו יהודים הוא לפי החוק בן הדת היהודית, והחינוך שלו צריך להיות מכוון לפיה. לכן מי שמתנגד להדתה בגן ובבית הספר היהודי, ראוי שיטכס עצה איך לבטל את הגדרת ה"יהודי".

עוזי אורנן, נופית

מה גוררת חולשה

בתגובה על "ישראל חזקה מדי" מאת גדעון לוי ("הארץ", 9.9)

כאב לי לקרוא את מאמרו של גדעון לוי. לדבריו, עודף הכוח של המדינה השחית אותה והכיבוש הפך אותה למצורעת בעיני כל בעל מצפון. היא שמה מצור אכזרי על עזה ומבצעת פשעי מלחמה, מנסה להתערב בענייניהן הפנימיים של שכנותיה ובמלחמות לא לה ומתנשאת על כל העולם. לוי שם עצמו לנביא זעם ולשופט פשעיה האכזריים של ישראל?

עמדתה האיתנה של המדינה מול הסכנות האורבות לה (כולל כניסת רוסיה לאזור) נראית ללוי כהתנשאות. הוא קובע שישראל חלשה יותר היתה מתאמצת יותר להתקבל באזור ונאלצת לשים קץ למארת הכיבוש. אך האם ישראל בגבולות 1967 או 1948 התקבלה באזור? גישתו התבוסתנית של לוי היא פתח להיעלמותנו מהאזור. חולשה גוררת תוקפנות, ויש דוגמאות רבות לכך בהיסטוריה בת ימינו, כל שכן באזור אלים ולא יציב כמו המזרח התיכון.

אדם אקרמן, ירושלים

על הלוחמים

בתגובה על "המחבל המתועב, יימח שמו" מאת גדעון לוי ("הארץ", 23.9) ועל "לוחמים, לא מחבלים" מאת דימיטרי שומסקי (19.6)

גדעון לוי במאמרו חוזר בין היתר על שנאמר במאמרו של דימטרי שומסקי, והדברים ראויים לתשומת לב. שומסקי במאמרו ביקש לטעון, כי עצם הגדרתו של איסלאם יוסף אבו חמיד (המואשם כי זרק לוח שיש והוביל בכך להריגתו של הלוחם רונן לוברסקי) כ"מחבל" חוטאת לאמת, ואף מונעת שלום.

אני מבקש לטעון, שההיפך הוא הנכון. אם עלינו לקבל את התזה של שומסקי — לפיה הפלסטיני הנ"ל ורבים אחרים אינם אלא לוחמים בצבא אויב — מתבקש שמעתה צריך צה"ל לפעול כאילו היה מול צבא עוין, ולהרוג בסיטונות פלסטינים כראות עיני החיילים, כנעשה במלחמה. אם כן, לא יהא זה מופרך לומר שאי־חיסולו של אבו חמיד מהווה כשל פיקודי/טקטי, שכן במצב כזה, צריך הצבא לסכל (בכוח) את מעשי הגורם העוין.

מכאן ניתן להסיק (מבלי לנפק עמדה אובייקטיבית לגבי הנוכחות הישראלית בשטחים), שדווקא השימוש בתואר "מחבל" מחצין ומסמן גורמי אלימות כחריגים, ומנסה (לעתים בעל כורחו) לשרטט את רוב האוכלוסייה כשוחרת שקט (אם לא שלום). התואר "מחבל" מאפשר ליתר האוכלוסייה לעבוד בישראל, לסחור עם ישראל, ואף אולי, להתכונן למצב של שלום והסדרה מול ישראל. שומסקי מציע, לעומת זאת, להתייחס לפלסטינים כולם (והלא, כפי שהוא כותב בצדק, הם אינם נושאי מדים, ואין הבדל ביניהם) כאויבים; ומטבע הדברים, עם אויב אין סוחרים, אין מעסיקים וודאי שלא — כל עוד הלחימה נמשכת — נערכים לשלום.

דניאל קפלן, רחובות

*

אין לי כל התנגדות רעיונית למאמרו של גדעון לוי ואין לי מחלוקת פוליטית עם דעותיו. אבל, במאמר כולו חסרה לי רק תוספת קטנה. שתי מלים, או אפילו רק שתי אותיות בראשי תיבות: "זכרונו לברכה". סמ"ר רונן לוברסקי זכרונו לברכה. כמו איסלאם אבו חמיד, שעדיין בחיים, כך גם רונן לוברסקי ז"ל הוא חייל פשוט במערכה אווילית שהאחראים לה הם ה"מנהיגים" משני הצדדים. רונן לא אחראי למצב הביטחוני ולא למצב הפוליטי. ורונן מסר נפשו בפועלו בדיוק באותה מערכה, שבה איסלאם עומד לשלם בעונש מאסר ממושך על פועלו הוא.

יובל האן, נס ציונה

חוזר מפכ"ל

בתגובה על הקריקטורה מאת עמוס בידרמן ("הארץ", 17.9)

בקריקטורה מאת עמוס בידרמן נראה המפכ"ל רוני אלשיך יוצא מלשכת נתניהו באומרו: "אני מבין שעל חזרה לראשות השב"כ אין מה לדבר". התקשיתי להבין את טעמה. בראיון המפורסם של אלשיך עם אילנה דיין, אמר המפכ"ל כי זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד שיחרר את נתניהו מן ההסכם, לפיו יתמנה לראש השב"כ עם סיום תפקידו במשטרה. לשם מה באה הקריקטורה הזאת ומה מטרתה? לבזות את המפכ"ל? ולמה? הלוא הוא ויתר על ההסדר, כדי שיהיה חופשי לפעול לפי עקרונותיו וכך אמנם עשה. מה עומד מאחורי הרצון להציגו באופן נלעג? היה נכון יותר לשבח אותו על האומץ והיושר ולהציגו כדוגמה הראויה לחיקוי.

רות פלד, ניצנים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו