בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה צריך ידע | מכתבים למערכת 9.11.2018

תגובות

מה צריך מדע

בתגובה על "לו היצירה היתה בנפשם" מאת מור אלטשולר ("הארץ", 28.10) ועל "מערכת לייצור תארים מיותרים" מאת אמיר חצרוני (29.10)

מור אלטשולר ואמיר חצרוני העלו המאמריהם טיעונים כלכליים שגויים שחשוב להפריכם. אלטשולר טענה כנגד ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה), כי עמדתם בנושא אריאל נובעת מחשש לאובדן תקציבים ולכן מתאוות בצע. לטענתה, בצע כסף אינו מניע ראוי למחקר, אותו יש לבצע במסירות נפש. אך המדע עולה כסף, בשל הצורך במעבדות, בספריות, בחדרי מחקר ועוד. המדע אינו יכול לגייס כסף זה כי אין שוק לתגליות מדעיות. בניגוד לפיתוחים טכנולוגיים, שניתן להוציא עליהם פטנט, תגליות מדעיות בכל תחום מתפרסמות מיד, לטובת הציבור ולטובת המדע. לכן המדע הוא מה שכלכלנים קוראים מוצר ציבורי, והוא זקוק וראוי למימון ציבורי. מימון זה מגיע בחלקו מממשלת ישראל אך גם מגופים בינלאומיים. לכן צירוף המוסד הקרוי אריאל לור"ה יפגע במדע הישראלי.

חצרוני טוען כי החינוך הגבוה בישראל אינו תורם לבוגרים, ומן הראוי לצמצמו ליחידי סגולה. טענה זו סותרת את כל המחקרים הרבים שנעשו על תרומת ההשכלה לשכר, הן בעולם והן בארץ. במחקר מעודכן של רוני פריש מבנק ישראל, שמקבל חיזוק ממחקר נוסף בספרי "כלכלת ישראל", נמצא כי כל שנת לימוד באוניברסיטה או במכללה בישראל מעלה בממוצע את השכר בשיעור של 7 עד 8 אחוזים. זהו שיעור תשואה גבוה מאוד להשקעה של שנה, והוא הופך את ההשקעה בחינוך לכדאית ביותר. הוא גם מצדיק את התמיכה הציבורית בחינוך הגבוה, שמאפשרת נגישות אליו לשכבות רחבות שהיו מנועות מכך בעבר.

לשם הבהרה אוסיף, כי איני חושב שרק כלכלנים יכולים לכתוב על כלכלה. נהפוך הוא, יש לנו הרבה מה ללמוד מהוגים בתחומים אחרים. אך טיעונים שגויים לא מסייעים לאיש.

יוסף זעירא, נשיא האגודה הישראלית לכלכלה

פילוג עם כללים

בתגובה על "אין בישראל עם אחד, יש שני מחנות" מאת רוית הכט ("הארץ", 4.11)

נכחתי בעצרת לזכרו של יצחק רבין עם נכדַי, עם רוית הכט ועם עוד אלפים. גילוי נאות: אני משתייך למחנה רבין. לא הרחק ממני עמדו כמה אברכים צעירים, שבאו גם הם לעצרת, והיו בעצרת גם ימנים. הם היו מעטים, אבל היו. דבריו של השר צחי הנגבי הופרעו על ידי קבוצות מאורגנות של זמבורות ומשרוקיות, שבאו למחות ולהפריע גם לח"כ יאיר לפיד וליו"ר "דרכנו", קובי ריכטר, וטעמם עמם. לא כל הקהל צעק בוז, חלק אפילו מחאו כפיים. הדברים לא הפריעו לאלה שעמדו סביבי, ונראה גם שלא הפריעו לדוברים. אקט מחאה הוא חלק מכללי המשחק הדמוקרטי כל עוד לא מסיתים ולא יורים במי שנואם.

למרות שאנו מפולגים בדעותינו, למען עתידנו חשוב לתת מקום לדעות אחרות ללא הסתה ודברי בלע, הפוליטיקאים מימין, כמו ראש הממשלה ושר החינוך, התגוללו על העצרת כמוצאי שלל רב: "לא הימין רצח את רבין אלא יגאל עמיר". אנו יודעים והשר נפתלי בנט יודע, שהרוצח צמח במחנהו, בערוגה של הציונות הדתית. הוא קיבל השראה מרבנים שלא היו מוכנים להכיל דברים שלדעתם מנוגדים להלכה, והתירו את דמו של רבין. חשוב שהאירוע יתקיים מדי שנה ויזכיר לכולנו שאנו חייבים להיות עם אחד במובן של כיבוד כללי המשחק הדמוקרטי, אחרת לא נשרוד.

חנוך גלברג, ראשון לציון

גם אני מתביישת

בתגובה על "מוצאי שבת בכיכר, התביישתי" מאת מירב ארלוזורוב ("הארץ", 5.11)

"במוצאי שבת בתל אביב התביישתי", כותבת מירב ארלוזורוב. ואני מתביישת בה, שלא מבינה ולא מכבדת תגובה אמיתית לכאב והאובדן שחש חלק נכבד מהחברה הישראלית, המחנה שנרצח לפני 23 שנים, ומאז נאלץ לסבול את ניצחונו של המחנה הרוצח, שבעקביות פוגע בכל אמות המידה, העקרונות, הערכים והאמונות של הצד השני. לא נותרה למחנה רבין אלא זכות הצעקה!

האם שכחה הכותבת כי מעולם לא התבררה כאן באמת האשמה, הצד הרוצח לא באמת התנצל. את האידאולוגיה הרוצחת לא עקרו, לא לבשו שק על ראשם ולא באמת התחרטו. הייתי מאוד רוצה לראותם עושים כך. האם שכחה ארלוזורובב מי בשלטון ב–23 השנים האחרונות? המלה רצח צריכה להמשיך ולהישמע כאן יום יום ושעה שעה, עד שבאמת יהיה כאן בירור אמיתי ונוקב על ה–4 בנובמבר.

והאם צריך להזכיר לאיזה מחנה שייך צחי הנגבי? באמת חוכמה גדולה להצטער עכשיו, בהתאם לבון־טון של הזמן, ולאחר שהימין השיג את מטרותיו. לתת לאיש הזה לנאום בעצרת לזכר הרצח זו יריקה בפרצוף. על כך צועקים ומוחים ושורקים בוז.

שני כץ גרשוני, הרצליה

 

אני שותף למחאתה של מירב ארלוזורוב על שנמנע מצחי הנגבי לשאת את דבריו בעצרת הזיכרון לרבין ללא הפרעה. עם זאת, אני חולק על השבחים שהיא מעתירה על הנגבי. הוא לא אמור היה להתנצל על רצח רבין, כי אם להכיר בכך שההסתה שקדמה לרצח היא שהובילה למעשה. מי שהיה עיוור להסתה שהיתה לפני הרצח, ימשיך לעצום את עיניו ולהכחיש את המשך קיומה גם כיום, כאשר היא מופנית כלפי ציבור שלם ("סמולנים") שאינו מקבל את עמדות הממשלה.

יהושע פסטרנק, תל אביב

הראי לא אשם

בתגובה על "צל ואמת" מאת רביב דרוקר ("הארץ", 5.11)

רביב דרוקר טוען שבגלל הסרטים שנעשו על רצח תאיר ראדה הציבור משוכנע שרשויות החוק משקרות בכוונה. אני רוצה להזכיר את ההרשעות של עמוס ברנס ושל סלימאן אל עביד, ואת העובדה שלפני כשבועיים בוטל כתב אישום שהוגש נגד אשה קשת יום שגנבה כדי לרכוש מזון לילדיה — כגורמים שמערערים את אמון הציבור במערכות הללו.

ועוד אוסיף את התנהלות פרקליטות המדינה מול נציבת הביקורת של הפרקליטות, השופטת בדימוס הילה גרסטל, ואת המתקפה שלהם נגד מינויה של ד"ר מאיה פורמן לתפקיד במכון לרפואה משפטית. כל אלה הם שגורמים לציבור, או לחלק ממנו, להעלות ספקות חמורים בנוגע לכוונות של מערכת אכיפת החוק, ולא הראי שמשקף את הכשלים הללו.

יחזקאל יעקבי, ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו