להתעורר בכל לילה עם סיוטים | מכתבים למערכת 8.5.2019

הארץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

להתעורר בכל לילה עם סיוטים

בתגובה על "נשואי הפנים: מנכ"ל הדסה חושף את שיטת הפרוטקציה ומתגאה בה", מאת רוני לינדר ("הארץ", 19.3)

מדור הזירה

לכבוד, פרופ' זאב רוטשטיין,

קראתי בעניין את תגובתך לביקורת על התנאים המופלגים שקיבלה אשתו של האדמו"ר מגור (הרבי של סגן השר ליצמן) בעת אשפוזה בהדסה. תגובתך נפתחת במלים "חובתי לעמוד באומץ מול המתקפה המתחסדת בנושא הפרוטקציות".

הרשה לי להציג את עצמי. אני סא"ל במיל וחתן פרס ביטחון ישראל (במסגרת צוות כמובן) לשנת 1990 על פיתוח מערכת נשק. שני בני שירתו ביחידות מובחרות. כמו כן הנני נכה צה"ל כפול שתיים: רגל ו־PTSD (הלם קרב) שהתפרץ כעבור 40 שנה. אני לוקח כל יום שישה כדורים פסיכיאטריים שונים (עם הלב וכו' זה מגיע כמעט לשלושים). אושפזתי ארבע פעמים עקב PTSD, פעמיים בבאר יעקב, פעם בשיבא ופעם באיכילוב. חודש וחצי במצטבר, חצי מהזמן במחלקה סגורה.

ברצוני להסביר לך אומץ מהו. אני ממליץ לך לעיין בספרו של אביגדור קהלני "אני נשבע לך — שיחות אישיות עם לוחמים על מלחמת יום הכיפורים". בעמ' 18 מראיין קהלני את מג"ד 52, סא"ל עמנואל סקל. לימים אלוף, ד"ר במדעי המדינה ואב שכול שבנו יואב שירת בסיירת גולני ונפל בלבנון בשלהי הקיץ עת פריחת החצבים.

עמנואל (אנחנו עדיין קוראים לו המג"ד) מסביר לקהלני, ש"בסופו של דבר הרי את המלחמה לא קבעו בחמ"לים! גבורת אנשי הצוותים היא שהביאה את הניצחון". כדוגמה הוא מביא שני סיפורים. הראשון של נהג טנק בשם אבי, בעל עיטור המופת (לימים פוסט טראומטי. הוא גילה זאת אחרי 20 שנות סבל, אנו בקשר יומיומי). השני הוא מ"מ בשם יקי שסירב להתפנות לבית חולים. "יקי (זה אני) התעקש להישאר. הוא צלח אתנו את התעלה ונשאר עד הסוף". וממשיך עמנואל, "אביגדור, למה אני מספר לך את הסיפורים הארוכים האלה? כי אלה האנשים שניצחו במלחמה ומבחינה זאת, מלחמות הגנרלים פשוט לא חשובות!" בעמוד 135 מראיין קהלני את שולה בונה, אמו של גד ז"ל. גם את גד הכרתי, הייתי אז חבר של אחותו יעל. המלחמה הארורה הפרידה בינינו.

זה נקרא אומץ. לתת את חייך למען ביטחון המדינה, להישאר מצולק ולהתעורר כל לילה עם סיוטים, לראות את חבריך המתים יום יום ולהריח את צחנת הגופות וריח החברים. זה אומץ. להיות הורה שכול — זה אומץ. אני משמש כשליח ציבור למען אחי גיבורי התהילה. אם יש אנשים שמגיע להם יחס של VIP זה לכולנו, ויש עשרות אלפים כאלו ועשרות אלפי משפחות שכולות — ולא לאשה שבניה, נכדיה וניניה לא שירתו ולא ישרתו בצה"ל.

חשבתי שאחרי קריירה מפוארת כרופא ומנהל מצליח יש לך גם יושרה. מסתבר שאתה להוט לרצות את אדונך כאחרון הפקידים. אני ממליץ על צילום עמוד שדרה. יש לך כדור נגד בחילה, דוקטור?

יקי מואב, לוחם לשעבר ונכה צה"ל

בצד "הנכון" של האלה

בתגובה על "הבה נשכח", מאת גדעון לוי ("הארץ", 2.5)

אני מסכים עם גדעון לוי, שהשימוש שנעשה בארץ בזכר השואה מנציח קורבניות כקו אופי לאומי. הדבר מתיר לעשות בשמה שימוש פרנואידי בתוקפנות בלתי מרוסנת, כשכל נערה עם מספריים נדמית לקלגס נאצי אכזרי ולעמלק. עמוס עוז קרא ללקח מן הסוג הזה: להיות בצד "הנכון" של האלה. בפסיכולוגיה זה נקרא הזדהות עם התוקפן.

אלא שהשיכחה אינה בהכרח ההמלצה המועילה ביותר כאן. ישנם שני לקחים חשובים לשואה: האחד הוא זה הנלמד בבתי הספר ובעצם בכל הזדמנות ופורום — כי אם תהיה חלש וללא כוח מגן לא תשרוד בעולם הזה. מה שחסר, ולבטח לא מאוזן, הוא הלקח המשלים: זכרו כי עבדים הייתם בארץ מצרים ויענו אתכם בפרך, ועל כן אם תהיו בעלי הכוח ביום מן הימים, הישמרו מכל משמר פן תהפכו לפרעה גם אתם.

הלקח, שדווקא חשוב ביותר ללומדו, הוא אם כן לזכור כמה בקלות מגיחה החיה שבאדם, כל אדם.

חיים פרי, פסיכולוג קליני,הרצליה

להיפרד כראוי מיקירנו

בתגובה על "למרות שהתחייבה, המדינה לא מעבירה תקציב לפיתוח בתי עלמין אזרחיים"' מאת אור קשתי ("הארץ", 3.5)

בכתבתו של אור קשתי מצוין, שלמרות החוק הקיים המאפשר קבורה אזרחית, המדינה אינה מעבירה כסף לבתי עלמין אזרחיים, כמובטח. נדמה לי שהתשובה על השאלה מדוע לא מעבירים את הכסף, נמצאת אצלנו, ציבור גדול של אנשים, שהטקס הדתי אינו מתאים להשקפת עולמם. כמה משפחות חילוניות כאלה מקיימות טקסים המתאימים לרוחן והשקפת עולמן? כעורכת טקסים כאלה אני יודעת לומר שמעטות מאוד.

טקס הלוויה אישי הוא טקס שבמרכזו בני אדם, אלה שנפרדים מהם ואלה שנשארים עם החלל. כל הטקסטים נבחרים על ידי בני המשפחה ואין טקסטים מחייבים, שהרי כל אחת ואחד הם חד־פעמיים. אפשר לשלב מוסיקה בשעת ההתכנסות וברגעי ההטמנה שמבטאת את הנפטרים ואותם בלבד, וגם ליצור "קדיש" אישי. שורשי הטקסים מצויים עמוק בתרבות היהודית, אך מאפשרים חופש לבחור את האופן שבו אנו רוצים להיפרד מיקירינו.

הדבר אם כך תלוי בנו. גם כיום אפשר לקיים כל טקס שהמשפחה בוחרת לקיימו, וככל שהשטח יגיד את דברו כך הוא יתוקצב. כל זמן שברירת המחדל הדתית שולטת, התקציבים לא יגיעו.

הרבה טלי גורן־ספיר, גזית

טקסים וצפירות

בתגובה על "רוגל אלפר, לי לא נמאס מהשואה", מאת אודי פרידן ("הארץ", 1,5)

גם לי, כמו לאודי פרידן, לא נמאס מהשואה, לא מחללי צה"ל וגם לא מחורבן בתי מקדש. לי נמאס מהצביעות ומהשמעת הקלישאות החלולות. אותי מטרידה המחשבה אילו לקחים אימצנו מהזיכרונות. איך ייתכן שבמקום לחבק ולרפד את ניצולי שואה, הם מוזנחים ומושפלים במדינת היהודים?

האם זה אך טבעי ובלתי נמנע שמדינת ישראל נוהגת כמי שהוכה בילדותו ומכה בבגרותו? האם זה חוק טבע או פרי שיכרון הכוח? האם הטקסים, הצפירות והנסיעות המאורגנות למחנות ההשמדה הן האמצעי האפקטיבי למנוע חיסולים ושואות בעתיד?

רותי חשמונאי, חיפה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ