כולנו ואדי ערה | מכתבים למערכת 7.2.2020

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

כולנו ואדי ערה



בתגובה על מאמר המערכת, "ערביי ישראל אינם כלי משחק" ("הארץ", 31.1)



מדור הזירה

טראמפ אומר: "...יישובי המשולש יועברו לשטח פלסטין". ישראליות וישראלים הגונים משיבים לו: "קולי יינתן בבחירות ל'רשימה המשותפת'". אין תגובה מוסרית־פוליטית הולמת יותר לחמש המלים המזעזעות הנ"ל ממסמך של סוחרים בבני אדם, המכונה "עסקת המאה".



להלן דברי מי שניתן להגדיר "חסיד אומות עולם", אמיל זולא, במכתבו הנודע "אני מאשים" לנשיא הרפובליקה הצרפתית. המכתב, שבא להגן על אדם באשר הוא אדם, היה לסמל של אומץ לב אזרחי. זו היתה הגנה קלאסית של בן הרוב בצרפת, זולא, על בן המיעוט היהודי, אלפרד דרייפוס: "הפעולה אשר אני נוקט אינה אלא אמצעי קיצוני להחיש את התגלות האמת והצדק. אין לי אלא רצון אחד: להאיר את עיני אלו שהושארו בחשכה, בשם האנושיות שסבלה כה רבות וזכאית למעט אושר" (13 בינואר, 1898).



עפרה בן ארצי, ירושלים



תקדים לוי אשכול



בתגובה על "בינוני", מאת נוה דרומי ("הארץ", 4.2)



כשלוי אשכול החליף את דוד בן־גוריון המיתולוגי עוד בחייו, לא נתנו לו קרדיט, זילזלו בו ולעגו לו, והוא אפילו גימגם בשידור חי ברדיו. כיום הוא נחשב אחד מראשי הממשלה הטובים שכיהנו בישראל, וכמי שהכין את צה"ל לניצחון במלחמת ששת הימים. בשתי מערכות הבחירות האחרונות, רוב אזרחי ישראל הצביעו למפלגות שמעדיפות מנהיג ישר הגון ואמין, גם אם בעיני רבים אינו כריזמטי, על פני פוליטיקאי שמפלג, מסית, משקר לעמו וחשוד בפלילים.



עלי קדם, מעגן



ספין בינוני



בתגובה על "בינוני", מאת נוה דרומי ("הארץ", 4.2)



אחרי מבול הגידופים, הסיבובים, סיפורי הסבתא, הגלגול בזפת ונוצות, נולד לו בישורת האחרונה מיתוג חדש מימין לבני גנץ: "בינוני". האם אזלו הרעיונות לדברים רעים ומופרכים להגיד עליו, בשיטת "בסוף משהו יידבק"? או שמא הונמך גובה הלהבות מתוך מחשבה שהליכוד ייאלץ לשבת בממשלה בראשותו. האם אפשר בכלל להשוות את האמצעים שעומדים לרשות בנימין נתניהו — כולל לו"ז דיפלומטי עולה על גדותיו, ומכל מטוס מלא דלק — לחריש השטח והעבודה עקב בצד אגודל שהם מנת חלקו של גנץ?



יעל ניר, תל אביב



הכל בגלל מסמר קטן



בתגובה על "תחקיר הצפת מטוסי הקרב: הנזק מוערך ב–30 מיליון שקל, ההסתרה היתה שגויה", מאת יניב קובוביץ ("הארץ", 4.2)



יניב קובוביץ מביא בידיעה את דבריו של ראש מטה חיל האוויר, תא"ל ניר ברקן, ביחס להצפה בבסיס חצור: "הבסיס נערך באופן חסר לסופה שהיתה צפויה... לא נעשו כל הפעולות וההנחיות הנדרשות".



מדובר ב"היערכות־חסר" שהביאה לנזקים של כ–30 מיליון שקל למטוסי הקרב. כאזרח אני מוצא שראוי לקנוס את כל קציני חיל האוויר, בהיקף שיכסה את הנזק שנגרם בעת ש"ישנו על משמרתם", וכל זאת כדי שמופע השאננות הזה לא יחזור על עצמו. דומני שקנס זה ראוי יותר מהקנס שבו נקנסתי כחייל בטירונות, כשאיחרתי לחזור לבסיס (בשנת 1954).



נזכור את השיר: "הכל בגלל מסמר קטן...", וכבר אמרו חכמים (שלא מבני ישראל), שהתנהלות צבאית נמשכת בין מלחמות, מנוונת את הצבא.



אורי כרוך, כמון



אין לכם לב



כואב הלב על מפקד בסיס חצור, שנענש קשות על מחדל השיטפון: הוא נשלח לגלות כנספח צבאי בפאריס, וייצג את מדינתנו בקוקטיילים משעממים. האין רחמים בצה"ל?



נחמה קירשנר, אבן יהודה



גודאיבנינג הולנד



בתגובה על "עדן אלנה תייצג את ישראל באירוויזיון 2020", מאת איתי שטרן ("הארץ", 4.2)



עדן אלנה תהיה הנציגה הבאה של ישראל באירוויזיון, לאחר שניצחה בתוכנית הריאליטי המתאימה (תוכניות שנהפכו ל"אלטר אגו" של התרבות הישראלית). כמובן שאנו מצפים ממנה שתביא הרבה כבוד ויקר לעם ישראל, כהמשך טבעי להישגה של נטע ברזילי לפני שנתיים.



אבל רק רגע, מה בעצם היה ישראלי בהופעתה ההרואית של נטע (למעט שמה)? מלות השיר לא היו בעברית, הנושא היה נדוש ללא שום ייחוד מקומי, וגם הלחן. בעיקרון, אפשר להבין את יוצרי ומבצעי השירים אשר בשאיפתם להצלחה בינלאומית מטשטשים את ישראליותם. זו זכותם, אבל מדוע אנחנו, "עם ישראל", רואים בהצלחתם הישג שלנו? יתרה מכך, יש בארץ הרבה יוצרים ומבצעים מקוריים ומוכשרים, ולראיה, כל השירים הישראלים שהצליחו באירוויזיון (עד נטע) היו בעברית, והדבר לא פגע בהצלחתם, ואולי להיפך.



נאחל אפוא מכל הלב הצלחה לאלנה בתחרות הבינלאומית, אולם זו תיחשב להישג ישראלי רק אם השיר שייצג אותנו יהיה בעברית, ויולחן ברוח התרבות המקומית.



יואב בשן, תל אביב



ספרטקוס והתפוז



בתגובה על "כוכב הקולנוע קירק דאגלס מת בגיל 103", מאת נירית אנדרמן ("הארץ", 6.2)



השחקן קירק דאגלס מת בשיבה טובה. בהיותי סטודנט שנה א' באוניברסיטה העברית, בשנת 1965, ביקר דאגלס באוניברסיטה, הינה זוטא חמודה מהמפגש עמו: דאגלס סיפר שקפץ לארץ מסרט שהשתתף בו ביוגוסלביה, ושם נתנו לו מיץ תפוזים סחוט טרי. לעומת זאת, כאן, בישראל, ארץ התפוזים, מגישים מיץ מפוסטר. אגב, באותו אירוע השתתפה גם הזמרת הצעירה חוה אלברשטיין.



חוויה קטנה המעלה את זכרו של השחקן היקר, שלא הסתיר את יהדותו.



צבי (צ'רי) בן ארי, ראשון לציון

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ