איש נעים שתקע מאכלת

חיים ברעם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חיים ברעם

כאשר מתגלה הצורך להביע עמדה בנושא חיוני למוטיב העדתי והמעמדי יש השפעה ניכרת על הוגי הדעות, אפילו ב"הארץ". כך נטייתו של גדעון לוי, בעיני הפובליציסט הכי טוב בארץ, לתמוך בבנימין נתניהו, שיצר את הטרגדיות הנוראות בשטחים שאותן מיטיב לוי לתאר; ועתה קפץ עלינו רוגזו של חמי שלו ("הארץ" 29.3), שהעדיף לדרג את הרשעים שרצים לממשלתו של ביבי, וקובע במאמר שעמיר פרץ יותר גרוע מגנץ. כך נוצרות אמות מידה חדשות כדי לדרג את המועלים באמון. פרץ, חרף מאמציו ההרואיים, אינו מצליח להיות חלק מ"הטובים". גנץ, שרימה מאות אלפי בני אדם, הוא בכל זאת "בסדר". זוהי הטיה עדתית גלויה וחצופה, שמביאה את ההידרדרות בזירה הפוליטית הישראלית לשפל חדש. עמיר פרץ הפך לחלק מרשימת הנלוזוּת הארוכה בפוליטיקה הישראלית בשנת 2020. גנץ מוביל את הרשימה הזאת. זהו הבדל עצום. לפרץ יש זנב סיעה; לגנץ יש מחנה שלם של סתגלנים וקרנפים. הכמות הופכת לאיכות ירודה וכדי ביזיון וקצף.

גנץ הגדיר את נתניהו כמושחת וגנב ובכל זאת אץ להצטרף לממשלה בראשותו. מאז קום המדינה לא נתקלנו כמעילה באמון בסדר גודל כזה. רחמים כלנתר שבעט, בצדק, בעסקני המזרחי בעיריית ירושלים (1955) היה קדוש לעומתו. פובליציסטים שטוענים להיות חלק מהשמאל או מהשמאל־מרכז (כינוי מכובס לקרנפים) הכשירו את עריקתו של בני גנץ ויש להם אחריות שילוחית לבגידה הנוראה שלו בבוחריו. נכון, הוא אשכנזי ו"מלח הארץ" אבל הסיאוב שלו והניחוח המחליא של התקרנפותו יבעתו את הזירה הפוליטית שלנו לשנים רבות.

פרץ הוא כיום לצערי דג רקק לעומת גנץ. לכן יש מקום לחשוד במניעיהם של תומכיו. אישית, יש לנו סיבה לבכות את האיש הנעים הזה, שתקע מאכלת גדולה בגבו של הציבור הנאור שתמך בו. יש לדרוש מעיתונאים, בעיקר ב"הארץ", לנכש את העשבים השוטים של גזענות ועדתיות ולראות את הדברים נכוחה: גנץ הוא הקרנף הגדול; פרץ פשוט החרה החזיק אחריו.

חיים ברעם, ירושלים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ