מכתבים למערכת 29.1.2014

לוגו הארץ
הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
לוגו הארץ
הארץ

סיווג ביטחוני

בתגובה על "שב"כ מסכל ומסכן" מאת אמיר אורן ("הארץ", 26.1)

יום לאחר שקראתי את מאמרו של אמיר אורן על חובשי הכיפות בשב"כ, חזרתי מהלוויה של שולמית אלוני והטלפון צילצל.

היא: "דליה, תמחקי אותי בבקשה מרשימת המצטרפים לארוחה בכפר בגדה. אמנם נרשמתי, אבל אני מבקשת לבטל. חשבתי אפילו להצטרף לארגון שלכם, אבל גם זה יורד מהפרק. אנא מחקי אותי גם מרשימת הנמענים שלכן". אני: "מדוע?" היא: "אני עובדת בהיי־טק. כדי לקבל סיווג ביטחוני עלי לנתק כל קשר עם מחסום־watch, אחרת יפטרו אותי. ויש לי גם שני בנים לפני צבא, שרוצים לשרת במודיעין. הקשר שלי אתכם יחסום את דרכם. אני מאוד מצטערת". אני: "אני חוזרת עכשיו מהלוויה של שולה אלוני... עצוב". היא: "נכון".

דליה גולומב, תל אביב

יד לכיס

בתגובה על "הקשר התמוה בין המיליארדר ההולל למשלחת לאושוויץ" מאת נדן פלדמן וצבי זרחיה (TheMarker, 27.1)

בידיעה הודגש שנסיעת חברי הכנסת לאושוויץ מומנה מתקציב הכנסת ולא בעזרת תורם נדבן. מוטב היה שמשלחת ייצוגית היתה נוסעת, ולא קרוב ל–60 חברי בית המחוקקים. את הכסף הנחסך היו חברי הכנסת המכובדים יכולים לתרום לניצולי שואה, שרבים מהם מתקיימים על 2,500 שקל בחודש ולפעמים אף פחות. חברי הכנסת מתפארים לא אחת בדאגתם ובתרומתם לניצולים הקשישים, אך כשזה מגיע לקבלת טובת הנאה, הם מעדיפים לנצל את הקופה הציבורית.

אם היה כל כך חשוב להם להיות בטקס באושוויץ, לא היה קורה דבר אילו היו מכניסים את ידם לכיס ומשלמים את מחיר הנסיעה והשהות ממשכורתם, שגבוהה בהרבה מאותם סכומים זעירים שעליהם מתקיימים ניצולי השואה, שלא אחת אין להם מספיק כסף לתשלום חשמל ולרכישת תרופות או עזרים רפואיים, כמכשירי שמיעה ושיניים תותבות, שהיו מקילים ולו במעט על חייהם האומללים.

אריה מאיר, חיפה

יהודים, אבל רק מסוג אחד

בתגובה על "יהודים, אבל לא מספיק" מאת
 ג'ודי מלץ ("הארץ", 27.1)

ביום השואה הבינלאומי קיבלנו תזכורת צורבת בסוגיית "מיהו יהודי" על פי מקבלי ההחלטות במדינת ישראל. מדאיגה לא רק העובדה שניסיונות ההשתלבות בישראל של יהודים צעירים מהתפוצות אינם צולחים בגלל העדר, לכאורה, הוכחות מספיקות ליהדותם. מדאיגה לא פחות הפריבילגיה שמוענקת לאותם צעירים שיהדותם אינה מוטלת בספק - קרי, יהודים דתיים ושומרי מסורת. המדיניות הננקטת על ידי משרד הפנים כלפי זרים לא יהודיים המבקשים לגור בארץ נדונה חדשות לבקרים. כעת מסתבר שהמדינה אף מעוניינת לשלוט בסוג היהודי שיחיה בקרבנו, אולי מתוך שאיפה לחזק את האגף הלא פלורליסטי בחברה הישראלית, פן יגיעו יהודים אחרים ויאזנו, ולו במעט, את הקנאות הגוברת.

ה"תגלית" האמיתית היא שלנו, כי אנו מגלים בכל יום מחדש איך ישראל מאבדת את עצמה לדעת, עד שלא יישארו צעירים יהודים בתפוצות שיסכימו להקשיב למנגינה שסיורי "תגלית" מנגנים להם.

מרילין פפר, גבעתיים

אל תסתכלו בקנקן

בתגובה על "קולנוע עוקף בג"ץ" מאת ניר חסון ("הארץ", 24.1)

בכתבה על מבנה הסינמה סיטי בירושלים הובאו דבריו של מקור בכיר במערכת המשפט, לפיהם "כל אחד צריך להזדעק ממה שעושים לבית המשפט. לבית המשפט העליון יש ערך סימבולי שאנחנו רוצים לשמר. העובדה שהוא מחובר בגשר לבניין כזה, שגם מאפיל עליו בגובהו, זה פשוט צורם".

שפשפתי את עיני ולא האמנתי: עד כדי כך גבהה גאוותם וקהו חושיהם של שופטי בית המשפט העליון או של "מקור בכיר במערכת המשפט"? האם זו הבעיה שמטרידה אותם? האם לקו מאורותיהם עד כדי כך שהם סוגדים לסימבול במקום לעסוק ולהתרכז בתוכנם של הדברים הנדונים בתוך אותו בניין, שמישהו העז להאפיל על כתליו החיצוניים? האם ב"בניין כזה" לא יבלו אלפי אנשים תמימים, שחלקם יבואו בשערי בית המשפט העליון טעוני תחושת קיפוח ואי צדק מלכתחילה בשל היותם קשורים ל"בניין כזה"?

לו ניתנה לי אפשרות הבחירה, הייתי מעדיף להתדיין אצל שופט שענוותו ויושרתו בולטות בגובהן - וזאת בתוך בניין נמוך ומיושן המואפל על ידי בניין סמוך.

בן דרור מתן, ירושלים

הלוויה דתית מעורבת

בתגובה על "הלוויית אלוני: קדיש, תפילה ופרידה ממנהיגה חילונית" מאת יאיר אטינגר ("הארץ", 27.1)

מה זאת בדיוק הלוויה דתית עם שירה והספדים חילוניים? בהרבה לוויות של א/נשים דתיים, שגם מתו וגם נפטרו והלכו לעולמם, ליוו אותה/ו בשירה, כשבין אמירת קדיש לקדיש על ידי בנותיהם ובניהם גם יחד, גם נשים וגם גברים הספידו והזכירו את הדעות של המת שנפטר, וכולם ישבו/עמדו ביחד, גברים עם נשים.

כאשה דתית, אבל לא חרדית וגם לא חילונית, שהוריה מתו ונקברו והובאו למנוחות, שאמרה קדיש בקול במניין דתי במשך 11 חודש, שהספידה את הוריה בהלוויה מעורבת - אבל לא שרה כי אין לי קול - איני בטוחה שהדגש בפסקאות הראשונה והאחרונה בכתבה רלוונטי. בהספדים שנשאו, בניה של שולמית אלוני שמו את הדגש במקום הנכון, על מורכבות האדם.

סוזן פרידמן הוכשטיין,
ממייסדות מתן וקולך, ירושלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ