מכתבים למערכת 21.3.2014

לוגו הארץ
הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
לוגו הארץ
הארץ

נזרקנו לכלבים

בתגובה על "להציל את הביטוח הסיעודי לקשישים" מאת איציק שמולי (TheMarker, 11.3)

כאחד מרבים שנפגעו מההחלטה השרירותית על סיום תקופת ההסכם של הביטוח הסיעודי הקבוצתי, אני מבקש להודות לחבר הכנסת איציק שמולי, שמצא לנכון לפרסם מאמר מדויק, ממצה וכואב המתייחס למאות ואלפים של קשישים בגילים מתקדמים, ששילמו במשך עשרות שנים לביטוח הסיעודי מאות שקלים בכל חודש מפנסיה זעומה, בתקווה שבבוא היום יוכלו להתמודד ביתר קלות עם ההוצאות הכספיות הגבוהות הכרוכות בטיפול הסיעודי. והנה התבשרנו שכל הסכומים ששילמנו עד כה ירדו לטמיון ואנו, בגילנו המתקדם, נשארנו בלי ביטוח סיעודי. במלים פשוטות, נזרקנו לכלבים.

אני מקווה ששר האוצר, וגם השר לענייני גמלאים, שהעניין נמצא ישירות בתחום טיפולם, ילכו בעקבות חבר הכנסת שמולי ויפעלו בהקדם לתיקון העוול המשווע.

יצחק גרוסמן, ירושלים

המלה הסמויה מן העין

בתגובה על "הדיו הסמוי מן העין" מאת ארי שביט ("הארץ", 20.3)

ארי שביט הוא עיתונאי חד עין, שקל לי להסכים עם רוב ניתוחיו. הפעם הוא טועה. אבו מאזן אינו יכול להסכים להגדרת ישראל כמדינה יהודית. הסיבה פשוטה: הוא אינו יודע מה פירוש "מדינה יהודית", כשם שרבים מתושביה היהודים של המדינה אינם יודעים. האם זו מדינת הלכה יהודית, מדינה שתושביה הם בני הדת היהודית, מדינה שרבים בה בעלי אף ארוך או שאסור לספר בה בדיחות יהודיות?

אם הדרישה היא להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי (כפי שראש הממשלה מנסח לאחרונה את דרישתו), זה נשמע הגיוני יותר, אבל עדיין פלסטיני אינו יכול להסכים להכרזה כזאת בגלל מלה הכלולה בה, אך כתובה בדיו סתרים: "רק". ישראל על פי נתניהו היא לא המדינה של הלאום היהודי, אלא רק של הלאום היהודי. כלומר, 1.5 מיליון הערבים החיים בישראל חיים במדינה שאינה שלהם.

אם מישהו חד עט (כארי שביט למשל) היה מציע ניסוח המכיר בכך שישראל היא גם מדינתם של המיעוטים בתוכה, הסיכוי להסכמת אבו מאזן היה גדול. מעבר לכך, מה המשמעות המעשית של "מדינת הלאום היהודי"? זכות בחירה של כל יהודי באשר הוא לפרלמנט הישראלי? לא ולא, שום מחוקק ישראלי לא הציע זאת. חוק השבות החל על כל יהודי באשר הוא? החוק קיים ואינו זקוק לאישורו של אבו מאזן. לדעתי המשמעות היא: העדר זכות שיבה לפליטי 1948 והעדר תביעות נוספות. אם כך, מדוע לא לומר זאת?

מעבר לכך, להכרה בינלאומית במדינה יש משמעות ברורה מבחינת החוק הבינלאומי ויחסים בין־מדינתיים. לעומת זאת, הכרה במדינה כמשהו (צרפת כמדינת הפּאטֶה? ארצות הברית כמדינת הקאובואים? ישראל כמדינה נחמדה?) היא חסרת משמעות. אשר להכרה במדינת ישראל, שעם הקמתה כבר הוכרזה כמדינתם של היהודים (מה שלא תהיה משמעותה של הכרזה זו) - הפלסטינים כבר עשו זאת, ויותר מפעם אחת.

ד"ר מנחם קראוס, רחובות

כך יתחזק אלון חסן

לשר התחבורה ישראל כץ אני מציע לא לבנות נמלים חדשים, אבל אני מניח שירצה "לעשות היסטוריה" ויבנה את הנמלים, גם אם מיליארדים יירדו לטמיון.

ליו"ר ועד העובדים בנמל אשדוד, אלון חסן, אני מציע לאפשר את הבנייה של נמלים חדשים, כי למחרת חנוכתם יבחרו בו יושבי־ראש הוועדים של הנמלים החדשים ליו"ר כל עובדי הנמלים בארץ - הקיימים והחדשים. עובדי הנמלים החדשים יחברו אליו וזה יכפיל את כוחו, והם ייעזרו בו כדי להשוות את תנאי עבודתם לתנאים של עובדי הנמלים באשדוד ובחיפה - דבר לגיטימי וצודק לחלוטין.

הטמבלים בממשלה לא למדו את ההיסטוריה של השביתות בנמל אשדוד בשנות השישים והשבעים, בדרישה להשוואת תנאיהם לתנאים של עובדי נמל חיפה הישן. המאבקים התנהלו נגד ה"טיטאן" חיים לסקוב ז"ל, אשר ירד ביגון שאולה מותש ומושפל ממלחמותיו. השביתות והמאבק להשוואת התנאים עם עובדי נמל חיפה, הם שהעלו ורוממו את יהושע פרץ כמנהיג פועלים לאומי: אותו זוכרים גם היום; מי זוכר את ירוחם משל ואת אהרון בקר?

רפי כהן, מזכיר מועצת פועלי אשדוד
בשנים 1977-1965, כפר סבא

עבר את הגבול

בתגובה על "מת מאיר הר־ציון, לוחם יחידה 101 וסיירת הצנחנים", מאת עופר אדרת ואלי אשכנזי ("הארץ", 16.3)

"אחרי מות קדושים אמור". העיתונות מילאה דפיה בשבחו של הלוחם האגדי, מאיר הר־ציון, אך בכך חשפה טפח והסתירה טפחיים. אין חולק על כישוריו הצבאיים, אך יש גם להסתייג ממורשתו הלוחמתית.

הר־ציון חצה את גבולות המדינה פעמים אחדות, בפעולותיו השונות הרג בדואים, הלך לפטרה וגרם בעקיפין למותם של אחרים שהלכו בעקבותיו ("הסלע האדום"). הר־ציון השתתף בפעולות תגמול שבהן נהרגו אזרחים רבים (למשל, הטבח בכפר קיביה: 69 גברים, נשים וילדים נהרגו), ללא שמירה על "טוהר הנשק".

ההסתננויות של הערבים, לפחות בשנים הראשונות לאחר מלחמת 1948, נעשו במטרה לחזור לבתיהם, או לקצור את יבוליהם ולהשיב לעצמם את נכסיהם. פעולות התגמול התרחשו באל־בורייג', בניצנה, בחברון, בנחלין ועוד. בתקופה זו היו בצה"ל הוראות לירות על־מנת להרוג כמה שיותר ולהרוס בתי מגורים. את האשמה הטילו תכופות על תושבי־הספר או על החיילים "המזרחיים".

משה דיין דיווח בדיון פנימי של מפא"י: "יש בצה"ל חיילים טורקים ומרוקאים... הוא חייל עם רכוש מוסרי של מרוקאי... אני לא יכול להצדיק אותו. אני רק יכול להסביר את המקרה הזה".

דן יהב, תל אביב–יפו

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ